תסמונת הזומבי: המהלומה הכלכלית שלא רואים בסטטיסטיקה

נתחיל בעדכון חדשות ממש לא עדכני: בשעת כתיבת שורות אלה, עדיין לא ידוע האם הפסקת האש בין ארה"ב לאיראן שרירה וקיימת או האם היא כבר מעלה עובש בפח האשפה של ההיסטוריה.

המשפט הזה היה נכון גם לו היה נכתב הטור הזה לפני שבוע או שבועיים - ואני מהמר שיהיה נכון, מעת לעת, גם בחודשים הקרובים. עד שמישהו מהצדדים יואיל לעשות מהלך דרסטי, בין אם במלחמה או במשא ומתן.

עכשיו, ברשותכם נעבור לחדשות שקצת פחות מדברים עליהן בכלי התקשורת, אבל הן נוכחות בכל שיחה בפינת הקפה בעבודה, בפרלמנטים של ימי שישי בצהרים על כוס קפה או בירה - ובכל מקום שבו אנשים נפגשים עם חבריהם ופותחים את סגור ליבם: אנחנו לא מתאוששים מהמלחמה.

אצל חלק מדובר עדיין ב-7 באוקטובר, אצל אחרים מדובר בזיכרון מ-12 הימים של מבצע "עם כלביא", שימי "שאגת הארי" העלו כטריגר. לא מאמינים לי? רק היזכרו בבקשה איך זינקתם בשנייה הראשונה של הצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, עת נשמעה צפירת הזיכרון.

לא היה כלי תקשורת שלא עסק בה מראש, דיברו עליה בתכניות הבוקר, מעל כל במה הסבירו איך לתקשר לילדים את החוויה - ועדיין לא היה אדם אחד בישראל שלא החסיר פעימה בשנייה הראשונה שלה - ולא מטעמים של זיכרון השואה הרחוקה, אלא מימים (להבדיל כמובן) של זיכרון הסכנה הקרובה.

אל דאגה, לא ניקח את הדיון לתחום הפוליטי של מה היה כדאי לעשות ואיך צריך להתנהל, ונחשוב לרגע רק על התחום העסקי. אפילו בו, לא נהרהר עתה בנושאים לאומיים כמו החוב ביחס לתוצר, הגירעון בתקציב או במושגים כמו צמיחה. להיפך, ניקח את השיח אל תחום הפרט: עברנו לחיות כאן ועכשיו.

לא כל האספקטים של התופעה הזאת רעים כמובן, אבל בחוסר היציבות הזה שמונע תכנון מסודר, כזה שמשתדל לצפות פני עתיד, יש השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה הישראלית.

כמה חברים שיתפו אותי בתכנית למיזם עסקי בדרום הארץ, מבלי לחשוף את מהותו, אוכל לספר רק שמדובר במיזם כלכלי מרגש, שיש לו השלכות חברתיות ושיהיה חלק מפיתוח מקורות הכנסה באזור שספג לא מעט, בלשון המעטה.

מדובר באנשים רציניים, שלכל אחד מהם יש קבלות על עשייה מוצלחת ורבת שנים בתחומו. הם ישבו על התכניות, חידדו את הרעיון ודייקו אותו תוך כדי תנועה, צירפו שותפים-משקיעים בעלי ממון, איתרו קרקע, קיבלו את ברכת המועצה המקומית ו... אז החלו הספקות לכרסם.

מדובר לא רק באנשים רציניים, אלא גם בכאלה שיש להם מה להפסיד כתוצאה מהעברת מרכז חייהם המקצועיים לדרום - לכולם יש משרה טובה במרכז. בשבוע שעבר, עת פורסמה אזהרת מערכת הביטחון לגבי שיקום יכולות חמאס בעזה (הארגון שהובטח לנו שיתפרק-מנשקו, כן?), הם החלו לבחון הקמה של מיזם זהה, אבל לא כאן אלא בקפריסין: קרוב אל העין, רחוק מן האש.

ולא רק במיזמים עסקינן. יותר ויותר חברים מספרים לי איך הם מתקשים לחזור לעבודה, איך הם מחכים לשעת העבודה האחרונה כדי לברוח הביתה. ומילא היה זה כדי לבלות יותר בחוג המשפחה, עם בת/בן הזוג או עם הילדים. לא ולא - רובם מדווחים על עלייה במספר שעות צריכת הטלוויזיה, על שתייה ועישון מוגברים.

בשבוע הראשון הם סברו שאך טבעי הוא, אחרי שישה שבועות שבהם לבשו בעיקר טרנינג, אכלו יותר מדי והתקשו להבדיל בין שתיים בצהריים לשתיים באמצע הלילה. אלא שככל שחולפים הימים ו"תסמונת הזומבי" שלהם לא חולפת, הם מתחילים לחשוש שאולי משהו השתנה במערכת ההפעלה שלהם.

את מה שעובר עליהם (כלומר, על רובנו) לא תמצאו בשום דוח כלכלי. ייקח זמן עד שהלך הרוח הזה יחלחל גם למספרים - וספק אם מישהו יידע לקשר בין ירידה בפריון (למשל, כתופעת לוואי שלו) למצב הרוח הלאומי הירוד. בינתיים אפשר למצוא אותו מתבטא רק בשוליים: בסקרים, בהיעדרויות ממקומות העבודה, בפנייה לרופאים מתחום בריאות הנפש וכמובן גם בתופעות מצערות הרבה יותר כמו עלייה באחוזי הגירושים ולהבדיל - באירועי אלימות בתוך המשפחה.

מישהי שאני מכיר היטב התראיינה לעבודה חדשה. היא עובדת בענף קטן והצלחה שלה בתפקיד דומה בחברה מתחרה גרמה למנהלים של חברה גדולה יותר בתחום לזמן אותה לפגישה. השכר שהוצע לה משופר, גם התנאים - ובכל זאת היא מתלבטת: אחרי שבילתה כמה שבועות בריצה למקלט באישון לילה עם ביתה התינוקת. הלבטים הם לא רק האם לעבור למתחרים או להמשיך להחזיק במשרתה הנוכחית, אלא גם האם להישאר פה בכלל... להגיד שהיא "על המזוודות" יהיה מוגזם, אבל כצעד ראשון לקראת אפשרות שכזאת היא פתחה בהליך של הנפקת דרכון זר לביתה הפעוטה...

בחור צעיר אחר שיתף אותי בלבטים מוקדמים עוד יותר: הוא השתחרר מצה"ל לפני כמה חודשים אחרי שירות משמעותי ומאתגר. מיד אחרי הפסח הוא החל בלימודים למבחן הפסיכומטרי. יש לו ציוני בגרות גבוהים ואם ישיג גם תוצאה טובה מאוד (מעל 700) בפסיכומטרי, הוא יוכל להתקבל למסלול ייעודי שאליו זוכים להתקבל רק מעטים. את שנת 2026 הוא תכנן להקדיש להכנה ללימודים ולטיולים, בינתיים הוא הספיק כבר "לשרוף" קרוב לחודש ממנה על שירות מילואים... הוא נחוש להתחיל ללמוד באוניברסיטה בשנת 2027, הוא רק לא בטוח שזה יהיה באוניברסיטת תל אביב - לאחרונה החל לבדוק במוסדות מקבילים באירופה ובארה"ב.

גם אותו לא תמצאו עדיין בשום סטטיסטיקה, גם המצב הנפשי שלו עוד לא מתבטא במספרים, גם הוא עוד לא מופיע בנתונים ובמדדים הכלכליים.

"המשק הישראלי חזק" אומרים לנו - ושלא תבינו לא נכון: לפחות בינתיים זה מעוגן במספרים. הבעיה היא שמתחת לפני השטח רוחשים גם כוחות אחרים. אני לא מתיימר להתנבא מה יהיה, אני יודע רק שממש כמו ברמה האישית, כך גם ברמה הלאומית: כוחות שמבעבעים מתחת לפני השטח, דינם להתפרץ.