"נהניתם מהאוכל? תזכרו את זה כשלא יהיה לי כסף לקנות לכם דירה"

בשבוע שעבר העדתי כאן על עצמי כגרגרן: לקוח מועדף של מעדניות ומסעדות ברחבי הארץ, קצת פחות על מתווכי נדל"ן או יבואני רכב. אחד המשפטים החביבים עלי כשמגיע שלב החשבון במסעדה התורנית שאליה לקחתי את הילדים הגדולים שלי, הוא: "נהניתם מהאוכל והיין? טוב מאוד - תזכרו את זה בבקשה כשלא יהיה לי די כסף לקנות לכם דירה!".

לאלה מכם שממהרים לשפוט אותי, יש לי רק דבר אחד לומר: אני מציל את הכלכלה הישראלית! כלומר, לא אני לבדי, אבל מספיק ישראלים שחיים בהלך רוח דומה לשלי, זה שאומר לעצמו בכל בוקר מחדש: אנחנו לא יודעים מתי יעצרו לנו את הקרוסלה, לפחות נהנה מהסיבוב.

אם נדמה למישהו שאני מגזים, כלומר - הן באורח החיים שלי והן בהערכת תרומתי לכלכלה, הרי שאשיב לו שהדברים מגובים גם בהערכות של בנק ישראל, שצופה גידול בהכנסות המדינה ממסים הרבה מעבר למה שמנבא, לכאורה, שיעור הצמיחה (שלה דווקא צופים ירידה). איך זה יכול להיות? בשתי מילים: "תאוות החיים" , שהיא ככל הנראה שם פרטי לא רע לבת הדור הבא של המתאגרפים התאילנדים במשפחת גורדון.

כלומר, למרות מצבנו העגום לאחר יותר משנתיים וחצי של מלחמה - או אולי אפילו בגללו - אנחנו מתנפלים על הנאות החיים בערך שנייה אחרי שאנחנו יוצאים מהממ"ד: טסים לחו"ל למרות המחירים הגבוהים, פועל יוצא של חזרה לשגרה חלקית בלבד מטעם חברות התעופה הזרות; רוכשים כלי רכב חדשים, למרות מיסוי שערורייתי ואף שאצל חלקנו, מרוב צפיפות על הכביש, הפקק מתחיל כבר ביציאה מהחניה (כלומר, למי שיש להם חניה); אנחנו אוכלים במסעדות יקרות גם כשמנת שווארמה בלאפה, עולה כאן כבר קרוב ל-25 דולר; ואנחנו מעמיסים על העגלה בסופרמרקטים, אף שבכל פעם, כמעט משבוע לשבוע, היא עולה לנו יותר.

קשה לשים את האצבע על הנקודה שממנה כל זה נובע. יש שיידרשו להיסטוריה ארוכה של חיי דלות בגלות, שלאחריה באו שנות צנע ודחק בישראל. יש מי שיקשרו את זה לשירות הצבאי כצעירים או למצב החירום כמבוגרים - ויהיו גם מי שגידו שזה חלק מהלך רוח עולמי, בעיקר של צעירים, שמבינים שהאפשרויות שלהם בשוק הנדל"ן מצומצמות לעומת אלה שפתוחות להם במסעדות בסביבות שוק הכרמל, שוק מחנה יהודה או שוק תלפיות.

ההסבר הנכון, לטעמי, הוא שילוב של כל אלה: גם אם סגנון החיים של צעירים בישראל הוא חלק מגל עולמי, הרי שאצלנו הוא מוגזם הרבה יותר, ככל הנראה בגלל השירות הצבאי בסדיר ובמילואים.

למצב הביטחוני יש השלכות גם על אוכלוסייה מבוגרת יותר: הנה ישבנו במשך כחודש וחצי במרחבים המוגנים או בקרבתם. בתי הקולנוע ומקומות הבילוי כמעט שלא פעלו, המסעדות והברים פעלו חלקית, הטיסות לחו"ל הושבתו ברובן - וכך הלאה. חלק מהחלל מילאנו על ידי רכישות מוגברות, שלא לומר מוגזמות, בסופרמרקט.

ואז, אחרי כחודש וחצי של חיסכון-מאונס, יצאנו לחופשי, חלק מאתנו אף תוגמל בפיצויים ומענקים, ו... יאללה, אודרוב, קדימה להסתער על הבילויים. כשכל זה מתרחש בצמוד לאביב, עונה של התעוררות והתחדשות גם בשנים כתיקונן (הלוואי שנזכה לאחת כזאת בקרוב!), הרי שמתרחשת "הסערה המושלמת" בכל הנוגע לחשבון ההוצאות שלנו.

אלא שמעבר לכל אלה, יש פה גם פרמטר נסתר, זה שבזכותו (והמלעיזים יגידו "בגללו") הכלכלה אינה מדע מדויק, למרות שהיא עושה שימוש בחלק מהכלים העומדים לרשות המדעים המדויקים, כמו תצפיות, ניסויים ונוסחאות מתמטיות.

האלמנט החמקמק הזה הוא הרוח האנושית, זאת שהיא אולי המחולל הגדול ביותר בכלכלה, על אף שקשה מאוד לכמת או להעריך אותה, בטח שלא לעגן אותה במספרים (אלא בראייה לאחור).

זה נכון לגבי כל חברת אדם (למשל בגרמניה יש מי שמייחסים את הצמיחה התעשייתית ושיקום הכלכלה בשנות ה-50 וה-60 ל"נס של ברן" - הזכייה בגביע העולם בכדורגל בטורניר של 1954, שהתרחשה במקביל לחזרת השבויים הגרמנים ששרדו את השבי הרוסי במשך כעשר שנים ואפשרה לרפובליקה לסיים את פרק החורבן של מלחמת העולם השנייה) - וזה נכון שבעתיים כאשר מוסיפים לנוסחה הזאת את הרכיבים הייחודיים לעם ישראל.

אנחנו עם "קרחניסטי", לטוב ולרע. חיים את הרגע, חוגגים בחתונות ענק שעולות לזוג הצעיר והוריו לעיתים גם מאות אלפי שקלים. אנחנו מרגישים חנוקים אם רק חלפו כמה חודשים מאז ביקרנו לאחרונה בחו"ל (לא בכדי התחלנו לקרוא לחופשות האלה: "התאווררות", משמע מדובר בסיפוק של צורך הכרחי!) וכשאנחנו יוצאים לבלות, האלכוהול זורם כמים.

גם על הנקודה האחרונה אפשר להתעכב, מאחר שהרגלי השתייה של הישראלים השתנו מאוד בשני העשורים האחרונים. היינו מדינה שצורכת אלכוהול במסורה. יין היה מוכר ומותר בעיקר למטרות פולחן ואלכוהול כבד יותר נלגם בעיקר באירועים כמו חגיגות פורים.

ואילו עתה? המצאנו מושג (כלומר המושג ותיק, הפרשנות הישראלית שונה מהמקור): צ'ייסר. בעולם החרב נהוגים "שוטים" (רבים של "שוט", כלומר כוס שמכילה מידה אחת של אלכוהול), אנחנו הפכנו מידה חלקית של השוט המפורסם לצ'ייסר (במקור: מהמילה מרדף, כדי לתאר שתייה של מנת אלכוהול "נקי" לצד בירה) - משהו שכולם מרימים ביחד: מפגש קולני (לרוב) בין תרבות ה"חבר'ה" הישראלית לתרבות השתייה המערבית.

לטוב - ובשוליים אף לרע (שהרי כל צרצר עלול להזדקק לנמלה כדי לשרוד חורפים קשים), אנחנו עם שאוהב לחגוג: בים, בפארק, בארוחות חג, באירוח ביתי ובמסעדה. כלומר, אומה של "פותחי שולחנות" - לכבודה נגביה את הצ'ייסר, שלא רק מטשטש את החושים, אלא גם מצמיח את הכנסות המדינה ממיסים, למרות ירידה בצמיחה.