נעלבתם? טוב מאוד: המסר שמסתתר מאחורי קמפיין הכלבים של המשביר

היום העצוב בחיי היה זה שבו נאלצתי לשלוח את מוקה, הגולדן-רטריבר המשפחתי אל גינת הכלבים הגדולה שבשמיים. מוקה, שהצטרף למשפחה בגיל 6 שבועות, היה בן למעלה מ-14, ישיש בשנות כלב (ועוד כלב גזעי וגדול-יחסית).

בחודש האחרון לחייו, שמנו לב שהוא מתקשה מעט לעלות במדרגות וכן שתאבונו פחת, אבל ייחסנו זאת לגילו המתקדם. רק כאשר הלך הדבר והחמיר, לקחנו אותו אל המרפאה הווטרינרית.

לרופאה היה די במישוש כדי לבסס דיאגנוזה: "זה כבר בכל הגוף" הסבירה "אני רושמת לו משככי כאבים חזקים מאוד, קחו את הוויקאנד להיפרד ובואו ביום ראשון לעשות מה שצריך".

באותו סוף השבוע ישבנו מסביבו בתורות, מאכילים אותו בכל מה שאסור: שוקולד, גלידה, עוגיות ועוד. ביום ראשון אספתי את כל הצעצועים שלו מרחבי הבית, את המזרן ואת כלי האוכל - לא רציתי שכאשר אשוב הביתה לבד, יהיה בו עוד משהו שיזכיר לי אותו.

עוד השלמתי את כל ההליכים הפרוצדורליים - התשלום וסידורי סילוק הגופה, בטרם ניגשנו לאקט עצמו. אחר ליטפתי אותו כשהלך לישון - ועד שליבו פסק מלפעום.

אחסוך מכם את המשך התיאור, אלא רק אסגיר שבעוד חמישה חודשים אהיה בן 57, משמע - איני טירון במסע החיים. קברתי חברים, בהם גם קרובים ואת שני הורי (את אמי היקרה לפני פחות משנה), ובכל זאת, הדמעות שאני מנסה עתה למנוע מלהרטיב את המקלדת מעידות שהיה זה הבוקר הקשה בחיי.

העידוד האפקטיבי היחיד שקיבלתי באותו השבוע היה מחבר שאיבד את אימו לסרטן כשהיה עדיין ילד, ואחרי שראה אותה דועכת מול עיניו: "זה הדבר הכי גדול שאנחנו יכולים לעשות למענם", אמר והניח יד על כתפי: "הלוואי שהייתי יכול לעשות את אותו הדבר עבור אמא שלי, במקום לראות אותה מאבדת צלם אנוש לנגד עיני".

בעודי כותב על מוקה, גולדן רטריבר גזעי (ללא תעודות), לוטשת בי עיניים מיסטרי, הכנענית המעורבת, כבר בת יותר מ-11, טפו, טפו, טפו - שרק תהיה בריאה, כי אני באמת לא יכול לחשוב על היום שבו לא אוכל עוד להחליק את ידי על פרוותה הנעימה.

אני כותב את הדברים לא כדי להעציב כל בעל כלב באשר הוא, שמכיר את הדרך המיוחדת שבה כלבים יכולים להיכנס אל לב האדם ולהרחיב אותו מבפנים (ילדיי האהובים מכנים את מיסטרי "הבת המועדפת").

אני כותב בגלל ההדים שעוררה הפרסומת של "המשביר" (ביחד עם "תנו לחיות לחיות"), שקוראת לנו להפסיק להחפיץ כלבים, כלומר להפוך אותם לאקססוריז, לדברים שמשרתים ומשלימים את הלוק, במקום לבחור חבר לחיים.

ייאמר מיד, היו שנים שבהם התפעלתי מכלבים גזעיים, הגם שחלק מהכללים נקבעו לפי תקנות "כמו-נאציות" של גזע, כולל קיצוץ של אוזניים וזנב.

לאורך כל חיי גידלתי כלבים מעורבים שנאספו ברחוב (אחד מהם שחי אתנו כעשר שנים, התברר כדני-מעורב שצמח להיות הכלב הגדול ביותר שראיתי מימי...), אבל כשהייתי חייל, הזדמנתי לביתו של חבר ליחידה, שהיה לו גולדן-רטריבר צעיר בן כשמונה חודשים.

את המראה של גוש הפרווה המסתער עלי כדי לשחק וללקק, לא שכחתי גם כשבגרתי והקמתי משפחה. זאת הייתה גם הסיבה שכאשר הציע חמי המנוח לרכוש לנכדתו, בתי הבכורה, כלב ליום הולדתה השלישי, בחרתי בגולדן-רטריבר.

כך הייתי בעליו הגאה של כלב גזעי במשך יותר מ-14 שנים, אבל מעולם לא התייחסתי אליו כאקססורי! יתרה מזאת, אחרי לכתו, כשהחלטנו להכניס כלב לחיינו מחדש, היה לנו ברור שהדרך לא תעבור בבית גידול לגזע מסוים, אלא רק ביום אימוץ של אחת העמותות, כפי שאכן היה.

דקה אחת במתחם הכלבים שבהרצליה הספיקה לי כדי לומר לבני משפחתי שנאספו כדי לבחור גור או גורה חדשים: "אני אחכה לכם ליד הכניסה, כי אם אישאר פה עוד דקה, אאמץ את כולם" - וכך נוספה מיסטרי לחיינו.

נחזור אל הפרסומת של המשביר ותנו לחיות לחיות. נפתח בכך שאם אני כותב אודותיה מספר ימים אחרי שנראתה, סימן שהקמפיין עמד בגדול ובהצלחה בדרישה הבסיסית ממסע פרסום: לעצור אותנו לרגע ולגרום לנו לחשוב, להניע אותנו לפעולה.

עכשיו נעבור אל המסר הפרסומי, האם הוא נקלט? ובכן, כאן כבר תלוי את מי שואלים. קהל מתוחכם יותר הבין בוודאי את המסר של המשביר, שאומר בערך כך: "אנחנו מוכרים יופי של אקססוריז שישלימו לכם את הלוק, אבל כלבים הם יצורים חיים, נשמות - ולא אביזרים להשגת המראה הנכון".

מצד שני, היו בעלים לכלבים גזעיים שנעלבו, שכן הם חשו מבוקרים למרות שהם בטוחים שהם אוהבים את הכלבים שלהם בכל ליבם (כפי שאהבתי אני את מוקה, הגולדן רטריבר הגזעי, ש-14 שנים לאחר לכתו, בחודש יולי 2012, עדיין צרורה נשמתו בצרור חיי משפחתנו).

אפשר להבין את העלבון, אבל אסור שזה מה שיגרום לחלק מהקהל שלא לראות את המטרה הגדולה, שקוראת לנו: אמצו כלבים רק מתוך אהבה, ומשעשיתם כך, עשו הכל כדי להיות ראויים לאהבתם שאין לה גבול. דעו מראש שהדבר כרוך בהשקעה פיזית של כמה טיולים ביום, ביום שרבי כסגריר, ובהוצאה כספית לא מבוטלת: מזון, חיסונים ועוד.

ועוד משהו: קחו בחשבון שמחזור החיים של הכלב הוא קצר בהרבה משלנו. משמע, הגור המתוק שמתנפל עליכם עתה בלשון שלוחה, עוד יתבגר - ואם הכל ילך כשורה, גם יזדקן.

פרוותו תלבין, הילוכו יכבד, תזדקקו למזון גריאטרי עבורו ו... אי אפשר לעצור את הזמן - אין סופים מפוארים - לא לאדם זקן וגם לא לכלב, שהכלל "אל תשליכני לעת זיקנה" תקף לשניהם.

נשמע לכם מובן מאליו? ובכן, לא תמיד זה המקרה: כלבים שהושלכו מחיקם של מי שאותם אהבו בכל ליבם, בגלל נסיעות לחו"ל או סתם בגלל שלא התאים להם להמשיך ולהשקיע בגידול וטיפוח, היו לנפוצים. על כך יעיד ריבוי כלבים נטושים שנמצאים באזור נתב"ג בחודשי הקיץ.

מדובר במנוולים גמורים, בבני אדם שצריך ליטול מהם את הילדים ולהעבירם לרשות גורמי הרווחה, אבל הם קיימים בינינו - והסיבה לכך שעשו את המעשה הנפשע היא רק מפני שראו בכלב אקססורי, אביזר משלים לסגנון חיים מבוקש - ולא כיצור חי שהדבר היחיד שהוא משלים באמת הוא הנפש.

מוטב שאעצור כאן. ובחיי שרציתי לסיים בקריאה מפייסת, ברוח "אמצו כלבים, מעורבים או גזעיים, העיקר שתאמצו אותם באהבה", אבל זה לא יהיה נכון.

זה לא יהיה נכון כי בתעשיית הכלבים הגזעיים יש לא רק מקרים של התעללות, אלא גם אלמנט תעשייתי מקומם. כלומר, זה בסדר להתאהב בגזע מסוים של כלבים, אבל רק אם זה הכלב הראשון שלכם.

מרגע שנחשפתם לאהבתו של כלב, אתם כבר יודעים שהדבר החשוב בו הוא הנשמה. לכן הכלב הבא שלכם חייב להיות כזה שתצילו, כלומר - מעורב.

יש מקומות בעולם שבהם כבר אסור סחר בכלבים גזעיים. הלוואי שחוקים כאלה יחולו בעתיד גם בישראל. עד שזה יקרה, נהדהד גם מכאן את המסר החשוב שביקשו "המשביר" ו- "תנו לחיות לחיות" להעביר - ופשוט אל תתייחסו לכלבים כפריטי אופנה, אלא רק כנשמות טהורות שצריך לעשות הכל כדי להיות ראויים לאהבתם, שאין לה גבולות.