אירופה גמורה? הסכנה שמאיימת על שוק העבודה הישראלי

לפני כמה שבועות פרסמתי פה האשמה כלפי החברה הישראלית, שמחנכת את בניה ובנותיה להישמר מפני עבודת כפיים: בחקלאות, בבניין, בתעשייה ובשירותים. אודה שאפילו אני לא הבנתי עד כמה מהר תטפח המציאות על פני כולנו, עת הושבת נתב"ג, בשילוב של עיצומי-פתע יזומים עם קריסת מערכות, מחוסר בעובדים.

לאירוע בנתב"ג התנקזו לא מעט חוליים של שוק העבודה הישראלי: משרד ממשלתי שבו פשתה תרבות של מינויים פוליטיים אף לתפקידים הרגישים ביותר, גוף מתפעל נגוע בנפוטיזם עד לשורשיו וחזירות ישראלית שמנצלת את העובדים החלשים ביותר - מגייסת אותם לעת צורך ומפטרת לפני שתיאלץ להעניק להם מעמד של עובדים קבועים.

הוסיפו לזה ועד עובדים כוחני, שאחיזתו במפלגת השלטון חזקה - וקיבלתם הדגמה מזוקקת של חוסר התפקוד המוחלט בימי הממשלה הנוכחית.

מפתה ככל שיהיה לעסוק, ערב בחירות, בהקשרים הפוליטיים של הסיוט שעבר על הממתינים לצאת לחופשה משפחתית בשלהי החופש הגדול, ננסה לדלג מעל למהמורה הזאת, הגם שיש לה קשר ישיר למחדל' ולנסות להסתכל על המשבר בנתב"ג דרך הפריזמה של מצוקת כוח האדם בענפים שאינם הייטק, פיננסים, תקשורת וכיו"ב.

נלך, ברשותכם, מן החוץ פנימה: מדובר בבעיה גלובלית, או אם לדייק: בבעיה של רבע הכדור הצפוני-מערבי (עם מובלעות באזורים אחרים על הגלובוס) - התרחקות המשכילים מעבודות הכפיים. בכל פעם שבה אנו מצקצקים בשפתיים נוכח הפגנות פרו-פלסטיניות במדינות כמו הולנד, גרמניה, צרפת ובריטניה (למשל) וממלמלים: "אירופה גמורה", עלינו לזכור שההתחלה הייתה בייבוא של עובדים זרים חיוניים למשק שבו התושבים המקוריים התרחקו מעמל כפיים.

הריטואל מוכר, לכן נעבור עליו רק בקצרה: דור ההורים-המהגרים הוא אסיר תודה על ההזדמנות להרוויח יותר ולהעניק השכלה ונקודת פתיחה משופרות לילדיהם. הילדים, שגדלו כתושבי ארץ היעד, כבר לא חושבים במונחים של הכרת תודה אלא במירמור שנובע מתחושת קיפוח. בחיפוש אחר זהות והגדרה עצמית פונה חלק מהם לאסלאם הקיצוני ולפאן-ערביות שמחליפה את המערביות.

החברה הקולטת עוברת אף היא שינויים, בדרך כלל לשני כיוונים מנוגדים: מחד - קבלת האחר עד כדי התבטלות של ערכי לאום ותרבות (אם תרצו: "טרלול פרוגרסיבי") ומנגד - עלייה של תנועות ימין קיצוני, לאומני ופופוליסטי.

בישראל המצב שונה, בעיקר בגלל שכל המהגרים (עד שהחלו להגיע מהגרי עבודה/מסתננים) נקלטו כאן כעולים-אזרחים, שהיו לכאורה שווי-זכויות מיומם הראשון בישראל. למה לכאורה? כי החלשות שבין קבוצות העולים הוסללו לעבודות דחק. מקובל לראות את זה בהקשר האשכנזי-מזרחי, אבל לא תמיד זה כך - מספיק להיזכר שפרופסורים ממוצא רוסי הועסקו כאן לפני כ-35 שנים כעובדי-קבלן בעבודות ניקיון ושמירה, כדי להבין שהתופעה היא נסיבתית בעיקרה: החדש והחלש מנוצל יותר, גם ללא קשר לארץ מוצאו.

גם בנקודה הזאת אפשר להוסיף ולדון, אלא שאנו נדלג בזריזות קדימה, אל מהגרי העבודה. גם אם תכנו אותם "מסתננים" ותדרשו לסלק מכאן את כולם, הרי שאלה לא היו מגיעים אלמלא נשאבו לתוך ואקום של מחסור בידיים עובדות. בעוד ישראלים (בהכללה) מתרחקים מעבודות כפיים, משיפוצים ועד מלצרות, נוצר פה ביקוש לעובדים זרים.

נתניהו, ייאמר לזכותו, דווקא ניסה לתת מענה רציני לבעיה המתהווה: הוא הקשה על ההסתננות לשטח מדינת ישראל באמצעות גדר, ורקח נוסחה שנועדה לאזן בין הצורך בידיים עובדות לבין חוסר היכולת של ישראל להכיל מאסה של אזרחים חדשים לא-יהודים.

הבעיה היא שהוא לא חזה את עוצמת ההתנגדות מקרב הגזענים שבמחנהו-שלו, שלא היו מוכנים להסכים עם פתרון שהיה מביא לגירוש כחוק של מי שאינם פליטים למדינה שלישית, אבל גם להסדרת מעמדם החוקי של הנותרים.

שורה תחתונה: נתניהו ביצע סיבוב פרסה וגנז את התוכנית. את פירות הבאושים של הזיגזג ההוא אנו רואים היום, כשהדור השני, נערים שהוריהם היגרו לכאן שלא כחוק לפני 20 שנה, ושנולדו בישראל כתושבים שמעמדם האזרחי אינו ברור, מצטרפים לכנופיות פשע אלימות במקום להתגייס לצה"ל.

צה"ל הוא גוף עצום שמשווע לכוח אדם, אבל כך גם הבניין, החקלאות וענפי שירותים - ממלצרות דרך עובדים בסופרמרקטים ועד למקצועות הסיעוד. אז מה עושים? פתרון רע אחד הוא הצפת המדינה בעובדים זרים, כפי שהתגאה שעשה שר הכלכלה, ניר ברקת. למה רע? כי אי אפשר להמשיך לנצח עם הישראבלוף הזה שבמסגרתו מוטסים לכאן עובדים זרים לתקופות קצובות.

זאת ועוד: יש ענפים שבהם אי אפשר לקלוט עובדים זרים-זמניים. נתב"ג, בגלל הרגישות הביטחונית שלו, הוא דוגמה מצוינת לכך.

אם כך, מהו הפתרון? ובכן קשה מאוד לשנות את סדר העדיפויות של האמא היהודייה שרוצה שילדיה יהיו רופאים, עורכי דין או מהנדסים בהייטק, אבל אפשר לתמרץ את "הילדים" לעבוד בעבודות שנחשבות היום עבודות-דחק. בונוס כספי למצטרפים חדשים, תגמול משמעותי למתמידים בשילוב החמרה בקריטריונים לקבלת תשלומים מהמדינה על בטלה-אבטלה או על בטלה מאורגנת (למשל הלא-לומדים הרשומים כתלמידי-ישיבות במגזר החרדי).

בכל הקשור לחרדים אנו מתייחסים לרוב לסוגיית הגיוס, שבמסגרתה הפך חוסר השוויון בנטל לאצבע בעין, בעיקר נוכח מלחמה מתמשכת, אבל הרעה החולה האמיתית היא חוסר שילוב מחצית מהחרדים במעגל העבודה. הכוונה אינה להפוך חלילה את החרדים לחוטבי עצים ושואבי מים. להפך, אפשר להציע לכל מי שיתגייס לפס הייצור של התעשיות הביטחוניות (למשל) קורסי המשך שיכשירו אותם לעבודות יוקרתיות יותר וייסגרו פער של שנים אבודות ללא לימודי ליבה.

ולא רק הציבור החרדי: עם ההפחתה הקרבה (כך לפחות אפשר לקוות) בנטל המילואים, יחזרו צעירים רבים מכל המגזרים למעגל העבודה - וכדאי להכין להם מקומות עבודה חיוניים ו"מועדפים", לא רק בחקלאות ומלונאות, אלא גם ברשות שדות התעופה, למשל.

דווקא לישראל, בניגוד למדינות אירופה, יש יכולת לאייש משרות חיוניות ופחות-זוהרות מבלי לייבא כוח אדם זר שיפגע באופייה, תרבותה ומסורתה. רק שלשם כך נדרשת ממשלה רחבה ויציבה, שתוכל להנהיג תכנית עבודה לאומית שתסליל אנשים צעירים למקומות שבהם המדינה זקוקה להם. שכן אם לא נעשה כן בהקדם, נתב"ג לא יושבת "רק" למספר שעות, אלא יקרוס כליל - ועמו גם ענפי משק אחרים שכבר משדרים אותות מצוקה.