מגילת העצמאות היא התוכנית העסקית הטובה ביותר שנכתבה אי פעם

מאז ראשית ימי האדם והסגידה לכוחות עליונים, ניסו מחברי המיתולוגיות השונות לפתור את אחת הסתירות הלוגיות הבסיסיות ביותר: אם האל הטוב ברא למעננו עולם מושלם, מדוע החיים בו עלולים להיות קשים, רעים ומלאי אכזריות?

ליהודים יש את סיפור עץ הדעת, החטא הקדמון שרובץ על המין האנושי אחרי שחווה פותתה על ידי הנחש לטעום מפרי עץ הדעת, שכנעה את בעלה, אדם, לטעום ממנו - וכך גורשו השניים ממה שהיה גן עדן לחיים שבהם פרנסה נקנית בעמל ויזע וילדים באים לעולם בכאב.

ליוונים הקדמונים, שלהם היו 12 אלים "אולימפיים" (כלומר דיירי הר אולימפוס) ועוד לא מעט "סוכני-משנה", יש את הסיפור היפה על פנדורה, שדומה במאפייניו לסיפור על חווה: פנדורה היא האישה הראשונה עלי אדמות ולפיכך מקבלת מכל אל מתנה שאותה תוכל להוריש לצאצאיה. רק זאוס, מלך האלים, שמבקש נקמה על שגנבו ממנו את האש ונתנו את סודה לאדם, מעניק לה תיבה מלאה בכל הרע שבעולם.

פנדורה מוזהרת שלא לפתוח לעולם את התיבה, אבל סקרנותה גוברת עליה - וכשהיא פותחת אותה, משתחררות ממנה כל הרעות החולות בעולמנו.

אלא שכאן לא תם הסיפור: פנדורה אחוזת האימה מבקשת לסגור את התיבה, אבל מגלה שכבר כמעט מאוחר מדי. למה רק "כמעט"? כי משהו היא בכל זאת מצליחה להציל: את התקווה. אותו רגש שהפך להיות הנשק היחיד שנותר לאדם אפילו בשעה שחרב עליו עולמו. כל עוד יש לנו תקווה, יש לנו סיכוי לשפר את מצבנו.

אם לסגור את הדיון המיתי-ספרותי שהפלתי עליכם כאן, הרי שלא בכדי טבע דנטה אליגיירי בשערי הגיהינום ("הקומדיה האלוהית") את הכתובת: "אתם הבאים בשעריי, היוואשו מכל תקווה", ללמדנו שרק מקום שניטלה ממנו התקווה, יכול להיחשב כגהינום.

בין קודש לחול: כ-600 שנים אחרי דנטה, מחבר משורר בשם נפתלי הרץ אימבר את המילים לשיר שעתיד להפוך להמנון הלאומי של מדינת ישראל: "התקווה. "עוד לא אבדה תקוותנו" מבשרת אחת השורות החשובות בשיר שהיה להמנון - ולפחות בעיני האפיקורס שלי, גם לתפילה של ממש.

תקווה למה? ובכן, על פי הטקסט המקורי - לשיבת ציון בימינו, תשוקה שהולידה את המפעל הציוני ואת מדינת ישראל.

במסמך מכונן אחר של הציונות, בערך באותן שנים, מסיים מחזאי ועיתונאי חולמני וצעיר בשם בנימין זאב הרצל את חיבורו האוטופי "אלטנוילנד", במשפט שבו הוא נפרד מהספר (תרגום חופשי): "כל מעשינו מן החלום באו, וכל מעשינו סופם להיות לחלומות". רוצה לומר: אם נרצה אין זו אגדה - יכול להיות פה חלומי.

נריץ את העלילה קדימה - ובעצם גם קצת לאחור. לאחור, כי בספר יחזקאל (פרק ג', פסוק ט"ו) נכתב: "ואבוא אל הגולה תל אביב הישובים אל נהר כבר ואשב המה יושבים שם". ועכשיו קדימה, כי בשנת 1902 חיפש הסופר נחום סוקולוב שם הולם לאוטופיה ההיא של הרצל, אותה תרגם לעברית, נזכר במקור התנ"כי ובפירוש השם אלט-נוי לנד בגרמנית: ארץ ישנה-חדשה - ויצא לו הקופי של המאה: תל-אביב, שם שמחבר בין תל עתיקות לאביב - העונה המסמלת פריחה והתחדשות.

עוד שמונה שנים חלפו, והנה ב-1910 אימצו אנשי "אחוזת בית" את השם שהגה סוקולוב כשם המעודכן לשכונה הקטנה שהקימו על החולות מצפון ליפו, היום מטרופולין שמבחינות רבות מתחרה בהצלחה בגדולות והחשובות שבערי תבל.

הנהי כי כן פנטזיה הולידה חזון, תפילה הולידה מעשה, תקווה הייתה לעיר שוקקת שהייתה למרכזה של מדינה, עליה יכול היה דור ההורים והסבים שלנו רק לחלום.

שימו לב לכך שבניגוד למתחייב משמו המחייב של המוסף הזה, לא נכתבה עדיין, בטקסט הזה, מילה אחת על עסקים... ואולי בעצם כן?

בוודאי שכן! כי אין מנכ"ל שלא יודע שעסק מצליח מקורו בחלום, חלום שיזמים מעבדים לחזון ועובדים מלאי תקווה הופכים לשורת רווח. אוטופיה? אולי - אבל אפילו על דרך השלילה: טלו מבני האדם חלומות, חזון ואת התקווה להוציאם אל הפועל - וחיסלתם לא רק את עולם העסקים כי אם את התרבות האנושית כולה.

וכך, על דרך השלילה אני מונה כאן מדי שבוע את חטאי מקבלי ההחלטות, לעיתים את חטאינו שלנו כצרכנים: מקטר על יוקר המחיה, על רמיסת החינוך וההשכלה, על תגמולים למשתמטים ולבטלנים - ודווקא משום שזה מה שאני עושה במשך 51 שבועות בשנה, הרי שדווקא בסוף השבוע הזה, ערב ראש השנה התשפ"ז, אני כאן כדי לומר: אני מאמין.

אני מאמין באמונה שלמה במדינה שכמוה כסטארט-אפ, בחלום, בחזון ובתקווה שעוד יהיה טוב בארץ ישראל. אני מאמין במעשה שמקורו בתפילה ובהשראה שמקורה בחלום.

לא בכדי נכתב במגילת העצמאות, כי מדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". LIBERTE EGALITE FRATERNITE (חופש, שוויון ואחווה) ברוח המהפכה הצרפתית, עם חזון הנביאים - איזה יופי של תוכנית עסקית!

לכן, מתוך אמונה בצור ישראל (אם לשאול עוד משפט ממגילת העצמאות), אני מלא תקווה, אפילו אחרי שלוש שנים של מלחמה, שלוש שנים מלאות בכל אותם מריעין בישין שיצאו מתיבתה של פנדורה, בטור היחיד בשנה שאפשר לסיים בצמד המילים אותו שמעתם והשמעתם בוודאי לא מעט השבוע: שנה טובה!