האם הילדים שלנו מטומטמים, או שהבעיה היא במערכת החינוך?

סליחה על השאלה - ותדעו שממש לא נעים לי, אבל גבירתי, אדוני, האם הילד שלך מטומטם? כלומר - האם הבת או הבן שלך, שיהיו בריאים הם קצת רפי שכל?

נדייק את השאלה: האם הילדים שלנו (גם שלי!) הם מטומטמים לעומת הילדים במדינות המפותחות? אם התשובה שלנו היא כן, אז אין בעיה. כלומר, יש - אבל אז לפחות המספרים מסתדרים.

אם לא, אז יש לנו בעיה מסוג אחר לגמרי: של מערכת חינוך גרועה, מסואבת, לא יעילה ויקרה מאוד.

למה התנפלתי ככה על הילדים שלנו? כי לפי דוח של ארגון ה-OECD, ההשקעה בחינוך בישראל היא הגבוהה במדינות הארגון. חוזר שנית: הכי גבוהה מבין 35 המדינות החברות בו.

לפני שאנו טופחים לעצמנו על השכם בשביעות רצון, הנה עוד נתון: מדינת ישראל מצויה בהתדרדרות מתמדת בהישגי מערכת החינוך, בהשוואה לאותן 35 מדינות ממש. כתבתי "התדרדרות"? התרסקות של ממש - במתמטיקה, במדעים, בהבנת הנקרא - כמעט בכל אשר נפנה.

אז איך זה שמערכת החינוך הישראלית מקבלת מהמדינה תקציב של פרארי, אבל מספקת תאוצה של קאיה פיקנטו? בואו נתחיל לנסות ולהסביר.

נתחיל באפשרות שהכי קל לפסול: התלמיד הישראלי אינו מטומטם יותר מהאיטלקי, המקסיקני או האנגלי. רק שאם הבעיה היא לא איכות התלמידים, מה יכול להסביר את הפער בין השקעה לתוצאה?

התשובה הכללית היא "המערכת", אבל זו חוכמה קטנה מאוד, כי עכשיו צריך לפרק אותה לגורמים. נתחיל מהתשתיות: הכיתות בישראל הן בין הצפופות בעולם והיחס בין מספר התלמידים לזה של המורים הוא גבוה מאוד.

תשתיות פיזיות הן בעיה לאומית - ולא רק בתחום החינוך אלא גם בכבישים, בתחבורה הציבורית, במערכת הבריאות ועוד. מה הסיבה לכך? שירות ציבורי גרוע שנשען על מינויים פוליטיים. זה גרוע פעמיים: פעם אחת מפני שהחומר ממנו עשויים המנהלים הבכירים אינו איכותי מספיק (לא רק במשרד החינוך) ובפעם השנייה, הקריטית לענייני תשתיות, כי מיוני פוליטי מכתיב חשיבה לטווח קצר.

השר הממונה אינו מוכן להשקיע בתשתיות שיישאו פרי בתקופת השר הבא - וכך גם יתר בעלי משרות האמון, שתפקידם לפאר ולרומם את הישגי השר הנוכחי ולא את הישגי המשרד לשנים קדימה. זה נכון לגבי מחלפים, זה נכון לגבי רכבות, זה נכון גם לגבי כיתות לימוד וגני ילדים.

אלא שהתשתית לא לבדה עומדת, כי יש גם תשתית אנושית, שאם היא טובה - אפשר לגשר בעזרתה על פערים בתשתית הפיזית, קצת כמו הסבתות שלנו שמשני סירים ופתילייה היו מוציאות ארוחות למשפחה שלמה.

אני מסיר את נעליי לפני שאני מעביר ביקורת על רמתם של מורי ישראל, שכן ברור לי שיש בקרבם אנשים איכותיים, משכמם ומעלה, שעוסקים בעבודה קשה ובשכר לא מתגמל - ועושים הכל למען הילדים שלנו.

עכשיו מותר לדבר על היתר? אז היתר מורכב בחלקו מכוח האדם הירוד ביותר שמגיע לאקדמיה. דרישות הסף נמוכות עד מדאיגות - והכי גרוע: המערכת משמרת את הגרועים והבינוניים כשהיא מתגמלת על פי ותק ולא על פי הישגים.

כל אופי ההעסקה של המורים בישראל, שעטנז של רשויות עם ארגונים מקצועיים כוחניים וחזקים מדי, הוא פגום מהייסוד - והתוצאות הרעות בהתאם: מילא שהן גרועות היום, שום שיפור לא צפוי בעתיד הנראה לעין.

ולא ניקח גם מעצמנו, כי הילדים שלנו אולי לא מטומטמים, אבל אנחנו, לעיתים קרובות מדי, עושים מהם כאלה: אנחנו מהללים ומשבחים אותם גם כשצריך לגעור בהם, מלמדים אותם חוסר כבוד למורים, מצדדים בגרסתם בכל מקרה של עימות עם המערכת, רודפים אחר קריירה, מזניחים את הילדים - ואז מפצים אותם בתמורה חומרית.

הנושא האחרון הוא מורכב הרבה יותר ומחייב דיון עמוק יותר בשאלה איך אנחנו מגדלים כאן דור שלמד לשים את עצמו במרכז ותובע לעצמו רק זכויות, אבל בגדול - דווקא חלקו של הנושא האחרון בדיון הזה הוא פחות, משום שזו בעיה כלל-מערבית ולאו דווקא אקסקלוסיבית לישראלים.

אז מה היה לנו? תקציב חינוך גבוה מאוד, כמעט 100 מיליארד שקל בשנה. ילדים שבהכללה אינם טיפשים, אבל (שוב בהכללה) קצת מפונקים. שר חינוך שפועל למען הישגים פוליטיים, צמרת מקצועית לא איכותית מספיק, תשתית עלובה ומורים בינוניים.

כל אלה גם יחד חוברים למערכת חינוך שפולטת מדי שנה עשרות אלפי נערים שלא רק שאינם יודעים מספיק אנגלית, מתמטיקה וספרות, אלא גרוע מכך - חלקם איבד את הסקרנות שהיא תנאי מקדים לרכישת ידע. מה כן חיזקנו אצלם, או לפחות ניסינו (בקדנציה של השר הנוכחי)? ניחשתם נכון - את הזהות היהודית!

אולי כי הדבר היחידי שאנו דורשים מהם באמת (גם זה, על פי נתוני הגיוס רק מפחות ממחציתם!) אחרי סיום הלימודים הוא להתגייס...

לכן התשובה לשאלה שבפתיח היא לא, הילדים שלנו לא יותר מטומטמים יותר מהילד האירופי הממוצע. אשר לנו, ההורים שלהם, אני כבר לא כל כך בטוח.