מהגז ועד הסייבר: העולם בסכנה, המיליארדים זורמים אלינו

למדינת ישראל יש כמה מקורות הכנסה שהוכיחו את עצמם, דווקא על רקע ההוצאות האדירות שהושתו עלינו בגין המלחמה הנמשכת: אנרגיה - בעיקר גז טבעי, יצוא ביטחוני והייטק, בשנים האחרונות - עם דגש מיוחד על תחום הסייבר.

שתי מלחמות גרמו לענפים הללו לפרוח: הפלישה הרוסית לאוקראינה והמלחמה המוגבלת בין ארצות הברית לאיראן, ובין האחרונה למרבית שכנותיה, כולן יצואניות נפט גדולות.

חוסר הבהירות לגבי מועד סיומו הצפוי של העימות במפרץ הפרסי שומר את מחירי האנרגיה בשיא. מטבע הדברים ניתנת תשומת הלב למחיר הנפט, אבל הוא אינו השחקן היחיד במגרש: היתר, מגז טבעי ועד לאנרגיה ירוקה, נהנים מן ההפקר. כך מה שהחל בשיבושים באספקה של גז מרוסיה, מתוחזק על ידי המתיחות במפרץ.

הוא הדין בנוגע ליצוא הביטחוני של ישראל: הפלישה הרוסית לאוקראינה - ולא פחות מכך הטון המתלהם והשש אלי קרב שהיא נוקטת כלפי אירופה בארבע וחצי השנים האחרונות, הוסיפו לעגלת הקניות של מדינות שלוות, שלא חוו מתיחות ביטחונית מאז מלחמת העולם השנייה, לא מעט נשק התקפי והגנתי.

בגרמניה הוכפל תקציב הביטחון, כך גם בהולנד, פינלנד, פולין ועוד. המתיחות באגן המזרחי של הים התיכון הוסיפה לרשימת הלקוחות של התעשיות הביטחוניות בישראל גם מדינות שלוות כמו יוון וקפריסין, שחוששות מתיאבונו של ארדואן להפוך לסולטן - ותוקפנות סינית בים הדרומי, מהלכת אימים על מדינות שהיו רחוקות מכל סכסוך, בראשן אוסטרליה.

גם תעשיית ההייטק פורחת: הביקוש למוצרים ישראלים, בעיקר בתחום הסייבר נמצא בעלייה - ושם מלחמות (כלומר מתקפות בעלות אופי לאומני) הן רק חלק מהסיפור. נוספה עליהן גם פשיעה כלכלית שהופכת חלק מהפיתוחים הישראלים ללהיטים של ממש.

לא רק מוצרים נרכשים אלא גם חברות בשלמותן. עסקת וויז למשל, שנמכרה לגוגל בסכום שיא (לחברה ישראלית) של 32 מיליארד דולר (הרכישה הגדולה ביותר של גוגל), הצליחה לעכב את עליית המע"מ שתוכננה לפגוע בכיס של כולנו.

בעוד שלתעשיות הביטחוניות אין אויב (כלומר גורם שיכול להשפיע לרעה על צבר ההזמנות) מלבד חלומה של כל מיס יוניברס לדורותיה אודות שלום עולמי, הרי שלגז ולהייטק קמו אויבים מבית. במקרה של הגז מדובר היה בחבורה צעקנית של טהרנים, מגובה בתקשורת מגויסת, שניסתה לשכנע אותנו שמוטב שהגז יישאר באדמה, נוכח מתווה הגז הגרוע לכאורה.

למרבה המזל המציאות השתיקה אותם - לא נותר אלא להיזכר בערגה בימים שבהם ידע נתניהו לעמוד על האינטרס הלאומי מול קבוצות לחץ מבית. הבהרה חשבה: זה בסדר גמור לבקר את מתווה הגז ולחשוב שהיה יכול להיות מתגמל יותר עבור אזרחי ישראל, אבל אוי לנו אם הגז היה "נשאר באדמה" כלשון הטהרנים.

אם הקרב על הגז הוכרע כבר לפני שנים, הרי שהקרב על ההייטק מתנהל במלוא עוזו, אם כי לעיתים הוא סמוי מן העין. שילוב של יחידות צבאיות שמפגישות "גאוני-טק" צעירים ומערכת חינוך שמייצרת אותם, מופר לנגד עינינו. כלומר צה"ל עדיין מהווה את החממה הטכנולוגית המרשימה בעולם, אבל לימודי המדעים במערכת החינוך נמצאים בשפל חסר תקדים - ומספרם של ילדי ישראל שלא ילמדו מתמטיקה, אנגלית ומדעים עולה בקצב מסחרר.

אם את מקומם של בני ההתיישבות העובדת ביחידות העילית הקרביות של צה"ל, תפסו בעיקר בני עקיבא, כלומר - חיילים ומפקדים מקרב הציונות הדתית, הרי שלא אותר כל זרם ישראלי חדש שמסוגל למלא את החלל שיותיר הדור השני לעלייה מרוסיה בלימודי המדעים.

האשמה רובצת לפתחה של הממשלה, אך פתרון אפשרי יכול לצוץ דווקא מתוך החברה החרדית עצמה: אם יהיו רבנים שירתמו את כוח הלימוד האדיר של לומדי התורה למסלול שישלב גם מדעים - הרי שהשמיים הם הגבול. למרבה הצער, בינתיים רק מעטים מרימים את הכפפה, בעוד יתר מנהיגי הציבור החרדי מתבצרים בעסקנותם-אומנותם.

את כל התמונה הזאת, על שורת הרווח המרשימה שלה, יש להעמיד - כמו במאזן רווח והפסד של חברה מסחרית, מול ההפסדים, כלומר - הוצאות שאינן מייצרות הכנסות. הנזק שגרמה המלחמה הוא אדיר, אך נוכח פריחת האנרגיה, ההייטק והיצוא הביטחוני, הוא כמעט שלא חלחל אל כיסם של אזרחי ישראל.

הבעיה היא שחלק גדול מההוצאות עוד לא משולם: את הגידול הדרמטי בתקציב הביטחון שילם נתניהו בצ'ק דחוי, עת דחה ודחק אותו לפתחה של הממשלה הבאה.

ללא קיצוץ נרחב בתקציב המדינה (למשל הפסקת מימון המשתמטים ובכלל זה מוסדות וגופים אנטי-ציוניים) ובהיעדר יכולת לגייס הון זול בשוק העולמי (עקב ירידה בדירוג האשראי של ישראל ושחיקת מעמדה הבינלאומי), תיאלץ המדינה לגבות את התשלום מאתנו - למשל בעדכון נוסף כלפי מעלה של המע"מ או ביטול הפחתת הבלו על הדלק (עוד צעד חסר אחריות של כלכלת בחירות מצד שר האוצר).
אל אלה יתווספו עוד דחייה של עדכון מדרגות המס - וביטול רפורמות שהיו אמורות להיטיב עם הציבור העובד, כמו למשל הבטחת הבחירות הקודמות של נתניהו לחינוך חינם לגילאי 0-3.

"ירושה קשה" היא ביטוי שגור בפי שרי אוצר כדי לתרץ כישלונות. הפעם הירושה הקשה אינה ניתנת לערעור: הוצאות הביטחון האדירות ימשיכו להתקזז עם השגשוג שהיה יכול להיות מנת חלקינו, כתוצאה מההכנסות האדירות משלושת ענפי הייצוא המרכזיים שלנו.

הממשלה הבאה, לפיכך - בכל הרכב שהוא - תצטרך לא רק לספר לנו שקרים על ניצחון מוחלט שיש להשיגו בכל מחיר (תרתי משמע), אלא תצטרך לשאוף לרגיעה, שתאפשר לאזרחי ישראל להנות מפירות המשק הבריא שלה.