כשביקשו המספידים לתאר את תרומתו הישירה של שמעון פרס לכלכלה, הם העלו באוב את אחד האירועים הדרמטיים בתולדות המדינה: האינפלציה הגדולה בשנות ה-80 של המאה הקודמת והדברתה באמצעות "תוכנית הייצוב" שחילצה את המדינה ממשבר כלכלי עמוק ושינתה את פניה. פרס, שעמד בראש ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984, הוביל את המהלך, כשהוא נאבק בעוז ובתחכום מול התנגדות רחבה בממשלה, בכנסת ובציבור הרחב.
ממשלת האחדות של פרס ויצחק שמיר קיבלה משק במצב אנוש. האינפלציה הגיעה בשיאה לקצב של 445% בשנה, בקופת המדינה נותרו רק מיליארד וחצי דולר, שאיימו לשתק את יכולתה של המדינה להמשיך לייבא וללוות כספים בשוקי העולם, והאזרחים איבדו כל אמון במטבע והחלו לנקוב מחירים בדולרים בלבד, והממשלה נרתעה מלנקוט את הצעדים הנדרשים לקיצוץ תקציבי מחשש למחאה עממית. אבל ממשלת האחדות שהוקמה בעיצומה של הקריסה היתה מחויבת לפתרון למשבר.
פרס לא רצה בתוכנית
תוכנית הייצוב נכפתה גם על פרס עצמו, שניסה להימנע כמעט בכל מחיר מההכרעה הקשה: הוא חשב שיוכל להיחלץ מהמצב בדרך הישנה והטובה, באמצעות סיוע אמריקאי אדיר של מיליארדי דולרים. כך, חשב, יוכל למלא את הקופה מבלי להטיל גזרות נוראות על העם. ואולם האמריקאים דחו את בקשותיו והתנו את הסיוע בביצוע התוכנית.
שני כלכלנים יהודים, בלתי מוכרים אז לציבור הרחב, נשלחו מארה"ב כדי לשכנע את הממשלה לבצע את הצעדים הכלכליים הדרושים. הרברט סטיין וסטנלי פישר, הציגו לפרס את הנוסחה שעבדה קודם לכן במדינות אחרות שנקלעו למשברים דומים בדרום אמריקה, בהן ברזיל וארגנטינה: להפסיק להדפיס כסף ולסגור את הגירעון: להעלות מסים, להוריד שכר, לקצץ בתקציב תוך צמצום השירותים הממשלתיים והסובסידיות, ולהטיל פיקוח על מטבע החוץ.
פרס, עם הגב לקיר, התגייס למשימה. "התוכנית היתה ניטרלית" אומר כלכלן בכיר באוצר. היא לא היתה סוציאליסטית או קפיטליסטית. היא הצביעה רק על צעדים דחופים שהיה צורך לנקוט בהם כדי להחזיר לממשלה את השליטה במשק. הוויכוחים סביבה היו אידאולוגיים, אבל לאו דווקא סוציאליסטים. השרים החברתיים, דוד לוי ומשה קצב, הזהירו מההשלכות החברתיות של הקיצוץ בשכר העובדים וביטול הסובסידיות למצרכי יסוד".
באותה תקופה היה עברו של פרס כמדריך בנוער העובד וחבר קיבוץ אלומות הרחק מאחוריו. הוא לא הבין בתיאוריות כלכליות ולא עסק בנושאי חברה. הוא ראה בתוכנית שגובשה בסיועם של פישר וסטיין דרך יחידה לחילוץ המשק וקבלת הסיוע האמריקאי, ורתם את עצמו למשימה. האומץ הפוליטי שהפגין לא נפל אולי מזה שהפגין בהחלטה על מבצע אנטבה.
פרס הוביל את התוכנית שחיסלה בתוך שנים ספורות את האינפלציה, והפכה בתוך עשור את ישראל לאחד המשקים היציבים בעולם. אם היו לא רעיונות סוציאליסטיים במהלך ביצוע התוכנית או בתקופה שלאחריה, הם לא באו לידי ביטוי בפועלו. במהלך כהונתו כראש ממשלה ושר אוצר בממשלת האחדות, נזרעו זרעים שהפכו בהמשך את ישראל לאחת המדינות הקפיטליסטיות בעולם, עם הפערים החברתיים והכלכליים מהגדולים בעולם.
הדרך לרוטשילד
26 שנים מאוחר יותר, יצאו הישראלים לרחובות, בתחושה שהמדינה בגדה בהם: רבים אינם מבינים איך במדינה הגאה בחוסנה הכלכלי שסייע לה לצלוח בקלות את המשבר הכלכלי העולמי, אין לצעירים רבים אפשרות לרכוש דירה. מדוע נמצאים ילדים וקשישים רבים כל כך מתחת לקו העוני במדינה שבה מתפרסמות חדשות לבקרים ידיעות על אקזיטים של חברות היי-טק במאות מיליוני דולרים ועל גילוי אוצרות גז בעשרות מיליארדי דולרים.
יש המצביעים על הלילה ההוא, ביולי 1985, כלילה שבו החליטה ישראל להפוך ממדינה סוציאל דמוקרטית למדינה קפיטליסטית. יש לטענות בסיס מסוים: תוכנית הייצוב הכלכלית ביטלה באבחת חרב את סבסוד מוצרי המזון הבסיסיים, שהיה מקובל מאז קום המדינה, תחת הסיסמה "סובסידיה לנצרך ולא למצרך".
הקיצוץ הרוחבי שהיה כ-3% מסך התקציב (750 מיליון דולר) לא פסח אמנם על תקציב הביטחון, אבל גרם להידרדרות חסרת תקדים במערכת הבריאות שחלקו בתוצר ירד מ-7.4% ל-6%. בשנות ה-90 נאלצו בתי חולים רבים לאשפז חולים במסדרונות. בבתי הספר צופפו תלמידים בכיתות ורמת החינוך נפגעה לאחר שמספר שעות ההוראה לתלמיד קוצצה דרמטית ב-30%.
הדרישה לבטל את הסדרי ההצמדות למדד המחירים, בטענה כי הן אלה שגרמו לסחרור האינפלציוני, הובילה להחלטה על ביטול תוספת היוקר במשק. התוצאה היתה ירידה מיידית במעמדה המרכזי של ההסתדרות כמייצגת כלל העובדים במשק. מנהיגי ההסתדרות שוב לא יכלו לנהל עם הממשלה והמעסיקים מו"מ על שכר העובדים, ונאלצו להתמקד במאבקי כוח סקטוריאליים. ההסתדרות הפכה מארגון המייצג את כלל העובדים, לקואליציה של וועדים חזקים, שממילא לא היו זקוקים לה במיוחד.
המצאת חוק ההסדרים
המהפכה העיקרית שהביאה תוכנית הייצוב למשטר הכלכלי בישראל הוא "חוק ההסדרים". במאמץ להעביר במהירות החלטות וחוקים שהיו צפויים לעורר התנגדות עזה בכנסת, החליטו פקידי האוצר, בהתייעצות עם משרד המשפטים, לכונן שיטת חקיקה חדשה: חבילת חוקים כלכליים שלא יעברו את אישור הוועדות היעודיות בכנסת, אלא יובאו כמקשה אחת לוועדת הכספים, המאשרת את התקציב הכללי. המטרה היתה שלחברי הוועדה לא יהיה פנאי לדון בפרטיהם של עשרות חוקים כלכליים ורפורמות דחופות שהאוצר ביקש להעביר בשעת הדחק.
מכיוון שחוק ההסדרים היה חלק מהתקציב, לא ניתן היה גם לאשר את התקציב ללא חבילת "חוק ההסדרים". ההצלחה שנחלה השיטה בייצוב המשק מצאה חן בעיני אנשי משרד האוצר, והם המשיכו להשתמש בשיטת חוק ההסדרים שנים רבות לאחר שחלפה שעת החירום, שלמענה הומצאה השיטה. חוק ההסדרים הפך לכביש עוקף, שבאמצעותו מעבירים אנשי משרד האוצר מאות החלטות, תוך ניטרול האפשרות לקיים עליהן דיון ציבורי.
בזכות שיטת "חוק ההסדרים" זכה המשק לרפורמות רבות שחלקן תרמו תרומה משמעותית לרווחת המדינה ואזרחיה, וחלקן מעוררות מחלוקת. באמצעות חוק ההסדרים הונהגו רפורמות בתחומי המים, התקשורת, ההפרטות ופיתוח התחרות במשק. בשנים האחרונות גברה הביקורת על השיטה שהכל מודים כי אינה מתיישבת עם עקרונות הממשלה הדמוקרטית, אולם חוק ההסדרים ימשיך להיות חלק מהתקציב גם בשנים הבאות.
הגירעון הקדוש
האינפלציה, שהגיעה לשיעור דמיוני של 27% לחודש, ושמטה כל סיכוי לתכנון כלכלי ברמה הלאומית והאישית, היתה הטראומה הגדולה והזכורה ביותר בתקופת המשבר. ההלם היה כה גדול, עד שנדמה כי שנים רבות לאחר שנעלמה האינפלציה ובמשק צצו בעיות אחרות, המשיכו אנשי האוצר לראות ביציבות המחירים ובמלחמה בגירעון התקציבי יעד מרכזי. "חוק הגירעון הפך להיות חזות הכל, בעוד שאנשי אגף התקציבים היו צריכים לעסוק בתכנון לטווח ארוך ובחלוקת תקציב אופטימלית. אבל אגף התקציבים לא הפנים את המצב החדש" אומר הכלכלן אמנון נויבך, יו"ר הבורסה ויועצו הכלכלי של פרס באותה עת.
העובדה שמשרד האוצר היה הגורם העיקרי שתכנן וביצע את תוכנית הייצוב, השליטה אותו על המשק בשנים הבאות. שמירת היציבות ומניעת חריגות התקציב הפכה להיות יעד מרכזי של המדיניות הכלכלית. "קיצוצים רוחביים" חוזרים ונשנים דלדלו את כוח האדם המקצועי במשרדים האזרחיים, תוכניות הפרטה צמצמו את תחומי פעילותם. משרד האוצר הפך לכוח המרכזי שניהל וריכז את הרפורמות בכל התחומים, כשלמשרדי הממשלה המקצועיים ניתנה, במקרה הטוב, מעמד מייעץ.
לא אחת התמרמרו שרים שגילו לראשונה בחוק ההסדרים רפורמות שאמורים היו המשרדים שלהם לתכנן ולהוציא לפועל. "משרד האוצר היה חייב לעשות זאת במטרה למנוע חריגות. בהרבה מקרים השרים העדיפו לקבל את התכתיבים ולחסוך מעצמם את הצורך לקבל החלטות ואת הביקורת הציבורית", אומר בכיר לשעבר באוצר. "זה נתן לפקידי האוצר כוח עצום, מבלי שהם נשאו באחריות לפעולות האלה מכיוון שהאחריות נותרה בידי השרים", אומר אמנון נויבך.
בנק ישראל מפסיק להדפיס כסף
האיסור על הדפסת כסף הפך את בנק ישראל מזרוע שלטונית שולית יחסית, לגוף מרכזי ושותף מלא לניהול המשק, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. לפני התוכנית היה בנק ישראל גוף נידף. במקום להיות יועץ ומבקר של המדיניות הכלכלית, הוא שיתף פעולה עם המדיניות המופקרת. כתוצאה מכך, לא שותף נגיד הבנק באותה עת, משה מנדלבאום, בתכנון ובביצוע של תוכנית הייצוב.
האינפלציה האדירה התאפשרה בזכות החלטתה של הממשלה לממן חלק משמעותי מהתקציב באמצעות "הלוואות מבנק ישראל", שמשמעותן הפשוטה היא הדפסת כסף. כך פטרה עצמה הממשלה מהצורך לקצץ בתקציב או להגדיל את גביית המסים, כדי לממן את פעולותיה. תוכנית הייצוב אסרה על הממשלה להדפיס כסף לצרכיה, ומעתה היה עליה לממן את פעילותה באמצעות מסים או הלוואות מהאזרחים או מחו"ל. האיסור החזיר לבנק ישראל את השליטה בכמות הכסף ובריבית, והפך אותו לגורם האחראי על היציבות הפיננסית של המשק.
פרס המפריט
ההפרטה לא היתה חלק מתוכנית הייצוב, אבל היתה אחד החידושים המרכזיים של ממשלת פרס. את מדיניות ההפרטה החדשה של הממשלה הוביל פרס כשר אוצר, לאחר שהתחלף עם יצחק שמיר, שהפך באוקטובר 1986 לראש הממשלה במסגרת הסכם הרוטציה. ההפרטה, מסביר הכלכלן אמנון נויבך, היתה חלק מהגישה הכללית שגיבשנו, להקטין את מעורבותה של הממשלה במשק.
משרד האוצר הזמין מבנק ההשקעות האמריקאי פרסט בוסטון (שמוזג מאוחר יותר עם בנק קרדיט סוויס) תוכנית להפרטת חברות ממשלתיות. פרסט בוסטון הגיש רשימה של 25 חברות מועמדות להפרטה. התוכנית יצאה לדרך עם הפרטת פז שנמכרה לג'ק ליברמן שיוצג על ידי צדיק בינו, והחברה הכלכלית לירושלים שנמכרה לשותפות בראשות אליעזר פישמן, שעשה את הקאמבק שלו לצמרת הקהילה העסקית. במשך השנים הפכה תוכנית ההפרטה הממשלתית, שכללה גם את הבנקים הגדולים וענף חיפושי הנפט, למכרה זהב עבור מעמד חדש של אנשי עסקים ומשפחות עשירות בישראל, כמו משפחת אייזנברג, משפחת עופר, יצחק תשובה, אריסון ואנשי עסקים זרים.
בהמשך הוקצנה מדיניות ההפרטה, במסגרת הטענה שיש להקטין ככל האפשר את חלקה של הממשלה בניהול המשק. הממשלה משכה ידיה משירותים ציבוריים וגרמה לא פעם לקריסת השירות לאזרח, כמו למשל שירות האחיות בבתי הספר. בחלק מהמקרים, כמו הניסיון להפריט את שירות בתי הסוהר, היה צורך בפסיקת בגץ כדי למנוע הפקדת שירותים ציבוריים בידי יזמים ששאיפת הרווח שלהם נוגדת את האינטרס הציבורי.
"נכון שבאותה תקופה היתה תוכנית הייצוב, אבל אין קשר בינה לבין תוכנית ההפרטה של ממשלת שמיר-פרס", אומר בכיר לשעבר באוצר. "צריך לזכור מה קרה באותה תקופה בעולם: באנגליה משלה מרגרט תאצ'ר שהובילה תוכנית הפרטה שהאיצה את המשק, בארצות הברית ניהל הנשיא רונלד רייגן את ה"רייגנומיקס" כלכלת שוק קפיטליסטית-שמרנית שהביא לשגשוג בארצות הברית. השוק הפתוח היה חלק מה"וושינגטון קונצנזוס" והתייצבות המשק הישראלי בעקבות התוכנית אפשרה לישראל להצטרף למגמה העולמית ולא להישאר מאחור. הליברליזציה ופתיחת השווקים גרמה גם להחלשת ההסתדרות.
ב-2003 נבחר בנימין נתניהו לשר האוצר בממשלת אריאל שרון. גם נתניהו קיבל משק במשבר, אם כי מצבו היה פחות חמור מזה שקיבל פרס 18 שנים קודם לכן. גם הפעם נדרשו צעדי הבראה חריפים. לנתניהו כבר לא היו סובסידיות לקצץ, לעומת זאת הוא מצא בתקציב מאות מיליוני שקלים שיועדו לקצבאות, שהוקצו במסגרת הסיסמה "סובסידיה לנצרך ולא למצרך". החלטתו של נתניהו לקצץ בהקצאות לנצרכים עוררה עליו זעם ציבורי חסר תקדים, והפכה אותו לנביא כלכלת השוק בישראל.
צדק היסטורי היה אולי מעביר את התואר לשמעון פרס.