פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המשכורת היא פרס על העבודה, או פיצוי על הסבל?

      ככל שלאנשים יש יותר יכולת לצרוך ויותר פנאי, כך מצבם יותר טוב. הוויכוח בין הכלכלנים הוא רק על הכמויות: כמה פנאי, כמה צריכה, ועד כמה צריך להבטיח שנקבל מינימום של צריכה גם אם הם לא נעבוד

      המשכורת היא פרס על העבודה, או פיצוי על הסבל?

      בוידאו: ניסוי בקניה - איך יתנהגו אנשים שמקבלים שכר ללא עבודה

      לפני כמה שנים הרצה חתן פרס נובל לכלכלה, פרופסור מייקל ספנס, בכנס בבנק המרכזי האירופי שהשתתפתי בו. פרופסור ספנס השווה בין הכלכלה האמריקאית לכלכלות האירופיות, ואחת המסקנות שלו היתה שהכלכלה האמריקאית מוצלחת בהרבה מהאירופיות מכיוון שהאמריקאים חוששים יותר מהאירופים להפוך למובטלים, ולכן הם עובדים יותר שעות, יותר קשה וגם יותר יעיל מעמיתיהם האירופאים.

      לקריאה נוספת:

      הסינים על הגדרות: אחרי אהבה מה עוד יבלעו ענקי המזרח
      רוצים לעבור לארה"ב? אלו המשרות המבוקשות ביותר
      הישראלים מגלים את קוריאה: כך תעשו רילוקיישן לסיאול

      צעירים עובדים מול מחשב (ShutterStock)
      אתם כאן בשביל הכיף? (צילום: shutterstock)

      בשלב הזה, העירה אחת מעובדות המחקר האיטלקיות של הבנק שזה לא אומר שום דבר על השאלה האם הכלכלה היא טובה יותר או פחות. לדעתה, אין שום דבר רע בלעבוד קצת פחות וליהנות קצת יותר, גם אם המשמעות היא שמייצרים קצת פחות. כמובן שההערה הזו התחילה דיון סוער: מצד אחד ספנס טען שהמטרה של הכלכלה היא לייצר כמה שיותר, מכיוון שככל שיש יותר תוצר - חיים יותר טוב. מנגד טענה קבוצה קולנית של כלכלנים איטלקיים וצרפתים כי המטרה של כלכלה היא לייצר איכות חיים, ולכן הם לא רוצים לעבוד כל כך הרבה.

      מעבר לעובדה שהדיון הזה הצביע על אחת הבעיות המבניות של הכלכלות האירופיות, רגע לפני המשבר של 2008, דיון עוסק באחת הנקודות שבהן אפשר די בקלות לגרד את העטיפה שבה אורזים את הכלכלה כל אלה שרוצים לראות אותה כ"מדע" ולהבחין בהשקפות העולם שנמצאות מתחת.

      כאשר כלכלנים מנסחים פונקציית תועלת, הם מנסחים אותה כפונקציה שיש לה שני מרכיבים: צריכה ופנאי. ככל שלאנשים יש יותר יכולת לצרוך ויותר פנאי, כך מצבם יותר טוב. גם כלכלנים כמו ספנס מניחים שפחות עבודה מהווה שיפור בתנאים. הוויכוח בין הכלכלנים האירופאיים לספנס הוא רק על הכמויות: כמה פנאי, כמה צריכה, ועד כמה צריך להבטיח לעובדים שהם יקבלו מינימום של צריכה גם אם הם לא יעבדו.

      המרקסיסטים מניחים הנאה מהעבודה

      אבל יש גם כלכלה שמניחה אחרת. בכלכלה המרקסיסטית, שהניעה את הקומוניסטים ומייסדי הקיבוצים, מניחים שעובדים נהנים מעבודה ולא דווקא מפנאי. העבודה מאפשרת לעובד להפגין את היצירתיות שלו: תחשבו על תופר, או נגר או קדר, שלוקח את חומר הגלם ומוציא מוצר מוגמר - או על מורה שמרגיש סיפוק כשהתלמידים שלו יודעים את לוח הכפל. תחת ההנחה הזאת, עובדים יעבדו גם בלא תמורה, ומשום כך חברי הקיבוצים האמינו שאפשר לחיות ולייצר הרבה גם כאשר כל אחד תורם ככל יכולתו וכל אחד מקבל לפי צרכיו. הרי אם העבודה גורמת סיפוק, עובדים יעבדו ככל יכולתם, גם אם הם מקבלים בדיוק כמו כל האחרים.

      המרקסיסטים האמינו שפונקציית התועלת הקפיטליסטית, שבה עובדים נהנים מפנאי ועובדים רק כדי לקבל שכר שאתו הם יוכלו לצרוך, היא תוצאה של השוד הקפיטליסטי הגדול. לדעתם, הסיבה שבגללה העובדים כבר לא נהנים מהעבודה היא התפקיד הקטן שלהם, היותם בורג, בתוך מפעל ענק. מהרגע שבו כל עובד כבר לא מייצר מוצר שלם, אלא רק חלק קטן מהסך הכל, הוא נשדד מהיכולת להרגיש סיפוק מהעבודה, ומאותו רגע, השכר, במקום להיות הפרס על העבודה, הופך להיות הפיצוי על הסבל. הטיב לנסח זאת המחזאי הסוציאליסטי ברטולד ברכט: "מה הוא רצח, לעומת העסקה?" רצח מוביל למוות, והעסקה במקום שבו העובד לא נהנה, לאובדן הנשמה.

      לרוע המזל, התברר שכשמנסים לאפשר לכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו, הפונקציה הקומוניסטית לא עובדת. הקיבוץ והמדינות הסוציאליסטיות קרסו כי התברר שכשמנסים לתת לכולם אותו דבר, יש רבים שמחליטים לעבוד כמה שפחות. לכן לפחות נכון להיום, השאירו את פונקציית התועלת שבה עובדים נהנים מעבודה בצד ונשארים רק עם פונקציה שבה יש פנאי וצריכה, והעבודה היא סבל שמטרתו לייצר פרנסה. בכך נשארו הכלכלנים עם הוויכוח בין ספנס לאירופאים על השילוב הנכון של פרנסה ומנוחה. אבל, האם העולם לא היה יותר יפה אם היינו מצליחים לחנך שיכול להיות אחרת?

      ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי