כדי להעלות את רמת החיים, צריך להגדיל את התוצר: ככל שהתוצר לנפש גדול יותר, כך ניתן לתת לעובדים שכר גבוה יותר ורמת החיים שלהם יכולה לעלות. מאז אמצע שנות ה-80, העלאת התוצר נהפכה למטרה העיקרית של קובעי המדיניות. הרצון להעלות את התוצר ודרכו את רמת החיים, הניעה את האוצר להוריד מסים ולקצץ את הקצבאות כדי לעודד אנשים לצאת לעבוד.
במידה לא מבוטלת, המהלך הזה הצליח. קצב הצמיחה עלה מכ-3.5% לשנה בשנות ה-70 וה-80, לכ-4.5% לשנה מאמצע שנות ה-90. אבל יש לזה מחיר: כשהצמיחה החלה לגדול, מה שמשך את הגידול היה הייצוא. באותה תקופה, ההכנסות של האנשים גדלו, אבל הצריכה גדלה פחות - ולכן החסכון גדל.
בשנים האחרונות, לעומת זאת, הייצוא כבר אינו גדל באותו קצב, והוא אפילו קטן - אבל הצורך להגדיל את התוצר עדיין קיים. התוצאה: הולכים לפתרון הקל ופשוט מעודדים את הצריכה. אם מסתכלים על הגורמים שהובילו את הגידול בצמיחה בשנים האחרונות, אפשר לראות גידול משמעותי בצריכה הפרטית ובייבוא, שגם הוא הולך בחלקו הגדול לצריכה הפרטית. אפשר לראות את זה למשל בקצב ייבוא המכוניות, שעלה השנה, בינתיים, ב-24% לעומת שיא כל הזמנים שנקבע בשנה שעברה.
הגידול בצריכה ובייבוא מביא לעלייה מהירה במסים שהממשלה מקבלת, וגם היא מנצלת את זה כדי לצרוך. ואכן: מספר העובדים במגזר הממשלתי עלה באופן מהיר בשנים האחרונות, מה שמסביר את הירידה באבטלה. לעומת זאת, הדברים שמעודדים את הייצור והצריכה בעתיד - כמו השקעות וייצוא - הולכים וקטנים משנה לשנה.
הבעיה היא שהסתמכות על צריכה כדי להגדיל את הצמיחה עלולה ליצור בעיה בטווח הארוך. כשהמחסור בהשקעות הופך לחמור, הוא יוצר תרבות של צריכה שמבליטה את האי שוויון בהכנסות: כל אחד רוצה לצרוך לפחות כמו האחרים, והתוצאה היא שישראל היא לא רק במקומות ראשונים בעולם המפותח באי שוויון בהכנסות, אלא גם באי שוויון בצריכה. במדד ג'יני לאי שוויון בהכנסות הפנויות, ישראל מדורגת בין המדינות המפותחות רק מתחת לארה"ב, תורכיה, מקסיקו וצ'ילה. באי שוויון בצריכה, ייתכן שישראל מדורגת אפילו מעל ארה"ב.
מכיוון שכולם רוצים לצרוך כמו כולם, החובות של משקי הבית גדלים בצורה מהירה. ממדינה שבה התרבות היתה של חסכון, ישראל הופכת למדינה שבה לוקחים הלוואות כדי לקנות דיור, רכב, חתונה ועוד, כפי שאפשר לראות בתרשים הבא המתאר את קצב הגידול בחובות משקי הבית בישראל מאז 2012.
אבל למרות שאנשים נכנסים לחובות, בכל זאת האי שוויון בצריכה הולך ונעשה בולט יותר. התרשים הבא מתאר את אחוז משקי הבית שאינם יכולים לרכוש את הסל הממוצע כפי שהוא מוגדר על ידי הלמ"ס. אפשר לראות שהאחוז הלך וגדל עד 2011, דבר שיכול להסביר מדוע המחאה החברתית התפרצה דווקא אז: באותה נקודה לא רק שאנשים שמעו על כך שיש אי שוויון בהכנסות, הם גם יכלו לראות שהם לא מצליחים לקנות את מה שנחשב ל"ממוצע".
מאז, יש ירידה מסוימת במחירים ועלייה מסוימת בהכנסות, כך
שהמחאה כנראה כן הועילה, לפחות במידה מסוימת. גם אחרי הירידה הזאת, עדיין האי שוויון בהכנסות ובצריכה נותר גבוה, ונראה שהוא כבר מפסיק לרדת. השאלה היא רק אם הוא יתחיל לעלות בחזרה, או שאולי בכל זאת יבוא שינוי עמוק יותר מאשר רק מחאה של קיץ אחד.
ד"ר אביחי שניר, המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי