נתונים על לימודי מחשב באקדמיה מצביעים על שתי מגמות סותרות: מצד אחד, אין הכרח בנתוני קבלה גבוהים כדי להצליח בלימודים, מצד שני שיעורי הנשירה מהלימודים גבוהים. לכאורה, שיעורי הנשירה הגבוהים מעידים על רמת הקושי הגבוהה של לימודי המחשב. אז איך בכל זאת קורה שסטודנטים עם נתוני פתיחה נמוכים, יחסית, יכולים להצליח בהם?
לימודי מדעי המחשב הם לימודים תובעניים, שמחייבים השקעת זמן ומאמץ מרובים לאורך זמן (שלוש שנים), עמידה בתסכולים, ויכולת להסכין לציונים שאינם תמיד אלה שהסטודנט הורגל אליהם בנעוריו, בטח במקרה שמדובר בתלמיד בן דור ה-Y המפורסם.
הסטודנטים נתקלים בשני סוגים של קשיים: הראשון, לומדים בהם הרבה מתמטיקה, תחום דעת שנחשב לקשה ושהתמודדות איתו מחייבת מאמץ אינטלקטואלי רב גם עבור מי שאולי השיג ציונים גבוהים בבית הספר התיכון. הסוג השני הוא לימוד נושאים מתחום התוכנה והתכנות, שאמנם לא נחשבים לקשים אינטלקטואלית, אך מחייבים השקעת זמן ממושך ותרגול רב לצורך הטמעתם. הצירוף של שני קשיים אלה הופך את הלימודים למאתגרים.
נתוני הקבלה לא מנבאים הצלחה
הניסיון מלמד אותנו שהקשר בין ציוניו של המועמד בבחינת הבגרות או הבחינה הפסיכומטרית לבין הצלחתו בלימודים - חלקי ביותר. אמנם יש תלמידים שהצטיינו בלימודים והשיגו ציונים יפים בבחינת הבגרות, כך שיהיה זה אך טבעי לצפות כי הם ימשיכו כך גם בלימודיהם האקדמיים. ואולם בני נוער רבים אינם מממשים את הפוטנציאל שלהם בתיכון, שחופף לגיל ההתבגרות הסוער והמסובך, כך שציוני הבגרות שלהם אינם גבוהים. עם זאת בבואם ללימודים אקדמיים, הם כבר בוגרים יותר, מיושבים בדעתם, מבינים את חשיבות הלימודים, ומוכנים להשקעה הנדרשת בלימודים אקדמיים שלא היו בשלים לה בתיכון. לעומתם, יש מועמדים עם יכולות גבוהות, שבאות לידי ביטוי בציון גבוה בבחינה הפסיכומטרית, ואולי גם בהצלחה בבחינות הבגרות, אך חסרי תעצומות הנפש הנדרשות מלימודי מדעי המחשב, כך שהישגיהם בפועל לא תואמים את נתוני הקבלה הטובים שהציגו.
לתוך משוואה מורכבת זו נכנסים עוד שני משתנים חשובים. הראשון, חלק מהסטודנטים למדעי המחשב, במיוחד אלה שלומדים במכללות, נדרשים להשקיע שעות עבודה רבות מדי בשבוע, כדי לפרנס את עצמם, ולעתים גם את משפחותיהם. מובן שלסטודנט כזה יש פחות זמן להקדיש ללימודים, בהשוואה לתלמיד שחייו האישיים נינוחים, ומצבו הכלכלי יציב.
המשתנה השני הוא מידת העניין. יש תלמידים שמשקללים את המאמץ הנדרש מהם כדי להצליח, עם העניין שמעוררים בהם הלימודים - ומגיעים למסקנה שהם מעדיפים למצוא את אושרם בחוג אחר, שבו הלימודים פחות קשים, או שההנאה מהם רבה יותר. אחרי הכל על מה יוכלו סטודנטים למדעי המחשב לדבר עם החבר'ה בפאב: על משפט הגבול המרכזי? על חוויותיהם בג'אווה?
אם משווים זאת לתכני השיחה עם תלמידי החוג לפסיכולוגיה, למשל, קל להבין את ההבדל. חלק מהסטודנטים ש'מרימים ידיים' אולי עושים החלטה מושכלת כשהם משקללים את המשתנים האלה - וחלקם, מן הסתם, לא. רק מעטים יגלו זאת, וגם זה ייקח כמה שנים טובות.
לא אחת מוזכר ההיי-טק כ"קטר הצמיחה של המשק הישראלי". העובדים בתעשיית ההיי-טק, ובראשם המתכנתים, הם ללא ספק הדלק לקטר הזה. מובן שלא כל אחד יכול להצליח בלימודי מדעי המחשב, ושגם לא כל אחד מעוניין ללמוד זאת. רבים בוחרים ללמוד נושאים שנראים להם אטרקטיביים יותר, אך לאחר שהשלימו את התואר מגלים שהתואר פתח בפניהם אך מעט אפשרויות תעסוקתיות, שבהן השכר נמוך. אילו חלק מאותם צעירים יבחר ללמוד מדעי המחשב, כולם יצאו נשכרים.
כמובן שגם בנושא זה למדינה ולמוסדות להשכלה גבוהה יכול להיות חלק: בדיוק כפי שכל חברה להשכרת מכונות קפה יכולה להציע ללקוחותיה הפוטנציאליים "חודש ראשון ללא תשלום", כך יכולה המדינה להציע לצעירים 'סמסטר ראשון של לימודי מדעי המחשב ללא תשלום'. תלמיד שיבחר לאחר סמסטר כזה להמשיך בלימודיו, אפשר להציע גם בהמשך תנאים אטרקטיביים, למשל סיוע כלכלי, כדי שיתמיד בלימודיו. ממילא לאחר הלימודים הצעיר צפוי להתפרנס בכבוד, כך שלא יהיה זה מופרך להציע לו שרק אם וכאשר ימצא עבודה, ששכרה גבוהה מהשכר הממוצע במשק, יחזיר את המלגה שניתנה לו בעת לימודיו.
ההסברים הללו אינם רלוונטיים אך ורק למדעי המחשב, הם תקפים למקצועות רבים ובכלל ללימודים אקדמיים. המסקנה שעולה היא שהמדינה והאקדמיה צריכים למצוא את הדרך לייצר הזדמנויות אמיתיות לאלה שהבשלות האישית שלהם הגיעה מאוחר, ולנסות לייצר להם סביבה ותנאים שימנעו מהמצב הסוציו-אקונומי שלהם לפגוע בהם לרעה. אם הם יבחרו לוותר בשל מידת העניין, ייתכן שהם טועים, אבל זה כבר לא תלוי בנו.
הכותב הוא ראש החוג למדעי המחשב במכללה האקדמית הדסה ירושלים