(בווידאו: כתבה במהדורה המרכזית של וואלה! NEWS דוח העוני של הביטוח הלאומי)
משרד האוצר פרסם השבוע דוח שעסק בהשפעה של קצבאות הביטוח הלאומי וקצבאות אחרות על הפחתת שיעורי העוני באוכלוסיות שונות. את התוצאות אפשר לסכם בתרשים הבא, שמראה את אחוזי העוני בכל קבוצת אוכלוסיה בישראל. הקו הכחול בתרשים מראה את אחוז העניים בכל קבוצה לפני תשלומי הקצבאות (הכנסות ברוטו) והמעויין האדום מראה את אחוז העניים אחרי הקצבאות (הכנסות נטו).
אפשר לראות כי הקצבאות יעילות במיוחד בהפחתת העוני בקרב מבוגרים ובקרב חרדים. יש להן פחות הצלחה אצל משקי בית יהודים לא חרדים, ויש להן הרבה פחות הצלחה בקרב ערבים וילדים.
כמעט חצי מהעניים - יהודים לא חרדים
מסקנה אחת מהתרשים היא שמערכת הרווחה הישראלית מצליחה לסייע למבוגרים. בדיקה נוספת מראה שיש הצלחה מסויימת גם בסיוע לנכים. נכון שאפשר ורצוי להתווכח על האם מדינת הרווחה הישראלית נותנת מספיק למבוגרים ולנכים שאינם מסוגלים לעבוד - אבל באופן יחסי למה שהיא נותנת לקבוצות אחרות באוכלוסיה, למבוגרים ולנכים היא נותנת לא מעט.
למערכת הרווחה יש גם הצלחה לא מעטה בחילוץ מעוני של האוכלוסיה החרדית. מצד שני, יש לה הצלחה מועטה מאד בהפחתת העוני בקרב ילדים. די מדהים לחשוב שביטוח לאומי הוציא ב-2017 בלבד 9.1 מיליארדי שקלים על קצבאות ילדים, והתוצאה היא ששיעור העוני בקרב ילדים נשאר כמעט ללא שינוי. דרך אגב, קצבאות הילדים כן מצליחות לחלץ משפחות חרדיות מהעוני, כך שלפחות במבחן התוצאה, נראה שהמטרה שלהן היא לסייע למשפחות חרדיות, ופחות לילדים עצמם.
העובדה שקיצבאות הילדים מחלצות מעוני משפחות חרדיות אבל לא ילדים, אולי יכולה להפתיע את מי שחושב שרוב העניים בישראל הם חרדים. אבל כפי שאפשר לראות בתרשים 2, כמעט 50% מהעניים בישראל הם יהודים לא חרדים. יותר מכך, כפי שאפשר לראות בתרשים 3, כמעט 60% ממשקי הבית העניים בישראל הם משקי בית שיש בהם לפחות מפרנס אחד. למעשה, אחוז משקי הבית העניים שיש בהם שני מפרנסים כמעט זהה לשיעור משקי הבית העניים בגילאי עבודה שאין בהם אפילו מפרנס יחיד.
להשקעה בגיל צעיר תוצאות טובות יותר
שילוב בין העובדה שחלק גדול מהעניים בישראל הם אנשים עובדים והעובדה שקצבאות הילדים אינן מצליחות לחלץ את הילדים הללו מעוני מצביעה על נקודה בעייתית במשק הישראלי. ילדים שרואים את ההורים שלהם גם עובדים וגם עניים, עשויים לפתח אמונה שלפיה עבודה אינה מחלצת מעוני, ואז הסיכוי שלהם לצאת מעוני הוא קטן מאד. לכן, עוני של ילדים במשפחות עם הורים עובדים עשוי להיות תופעה שמנציחה את עצמה.
בנוסף, מחקרים חדשים, כולל של חתן פרס נובל בכלכלה, פרופסור ג'ימס הקמן, מראים שהדרך הכי טובה להלחם בעוני היא להשקיע בילדים בשנים הראשונות לחייהם. הגילאים בהם ילדים רוכשים חלק גדול מההכישורים הקוגנטיביים והחברתיים, וכן את החריצות, השאיפה להצלחה ושאר התכונות שמסייעות להצלחה בשוק העבודה הם הגילאים שבין 0 ל-6. בגילאים הללו, כל השקעה שמשפרת את הכישורים של הילדים משיגה תשואה גבוהה מאד מבחינת סיכויי ההצלחה שלהם בחיים. השקעה בילדים (ובמבוגרים) בגילאים מאוחרים יותר יכולה להיות מוצלחת, אבל רק בהשקעה גדולה בהרבה מכפי שניתן להשיג בגילאים צעירים.
פרופסור הקמן חישב, למשל, שהתשואה החברתית מהשקעה בילדים מרקע חלש בגילאים צעירים גדולה פי תשע מההשקעה. בזמן שילדים אחרים שגדלו בתנאים דומים הפכו לפושעים, או סתם היוו נטל כלכלי על החברה, הילדים שהשקיעו בהם בגילאים צעירים הפכו להיות אנשים עובדים שמשתכרים יפה למחייתם.
אז אם מדינת ישראל החליטה ששווה להשקיע 9.1 מיליארד שקל בשנה כדי לשפר את מצבם של ילדים, לא כדאי להשקיע אותם בצורה שבה הכסף ישיג את התשואה הגבוהה ביותר בשיפור מצבם? כי להשקיע סכומים כאלו ולקבל תוצאה שבה יש כמות גדולה של ילדים ממשפחות עם הורים עובדים שגדלים בעוני, זאת כנראה לא הדרך הטובה ביותר לנצל את הכסף.
נושא המלחמה בעוני יהיה אחד הנושאים בכנס שדרות לחברה שיערך ב-5-6 למרץ.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי