(בווידאו: כך תוודאו שהמוצר שקניתם ידידותי לסביבה)
מי לא מכיר את תחושת הבלבול הזו שתוקפת אתכם כשאתם עומדים בסופר מול מדף מלא במוצרים שנראים כמעט זהים במבט ראשון. מה כבר ביקשנו - בסך הכול לקנות איזה חומר ניקוי? שורות ארוכות של בקבוקים ניבטים אליכם מהמדף: זה בעל ריח לבנדר שמבטיח לכם בית בריח נצחי של פרחים, האחר בעל תכונות שמבטיחות להעלים את הכתמים בתוך שניות, השלישי בכלל מגיע מהאלפים וטוען שיגרום לכם להרגיש שעברתם לשווייץ אחרי ניקיון אחד. אז מה קורה כשלבחירה המסובכת הזו אנחנו מבקשים עוד להוסיף שיקולים סביבתיים וחברתיים?
כדי לעזור לנו לבחור, בשנים האחרונות צצים עוד ועוד תווים שונים שמתיימרים למסור לנו מידע על האופן שבו המוצר והחומרים שבתוכו הגיעו אלינו או יוצרו, ולהבטיח שהדבר התרחש באופן מקיים והוגן.
אבל מתברר שגם כאשר מוצר כבר מסומן בתו "סביבתי" שכזה, זה לא בהכרח אומר שהוא אכן לחלוטין "ירוק" או שהוא יוצר באופן שכולו מקיים, ולאו דווקא בגלל הצהרות מעורפלות או הטעייה של היצרן (מה שנקרא בעברית התיירקקות ובאנגלית Greenwash).
כיום קשה יותר ויותר לעקוב אחר אופן הייצור המלא של מוצר על כל חלקיו: עם כל הדברים החיוביים שתהליך הגלובליזציה מביא אתו, כאשר מדובר בשרשרת ייצור של מוצרים שמתפרשת על פני מדינות וחלקים שונים של העולם (זה ממש לא נדיר היום שחלקיו או מרכיביו השונים של מוצר אחד יגיעו מכמה אזורים מרוחקים זה מזה בעולם - חלקיו של אייפון אחד בלבד, לדוגמה, מגיעים מסין, מיפן, מקליפורניה וממקומות נוספים בעולם) - הדבר הופך להיות בעייתי יותר לפיקוח ולמעקב.
בנוסף, כיום גם לא קיים גוף אחד ויחיד בעולם המרכז את הנושא, שמעניק תו אחיד ומפקח על השמירה שלו. אמנם, יש ארגונים שונים העוסקים בנושאים של סחר הוגן, בשרשרת אספקה מקיימת ובעוד תחומים דומים - אבל אין אף מדינה או גוף בינלאומי רשמי שירכז את הנתונים ויעניק גושפנקה סופית ואחידה.
אז כיצד, בכל זאת, בוחרות חברות פרטיות להתייחס אל השאלה הזאת - שהולכת ומעסיקה יותר ויותר את הצרכנים - ולהצהיר על עצמן או על מוצריהן כ"מקיימים"?
מקיימים, אבל רק קצת
מחקר חדש שפירסמו לאחרונה חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד ביקש לבדוק כיצד חברות פרטיות בתחומי המזון, הטקסטיל והעץ מתייחסות לנושא הקיימות במוצרים שלהן, בהתאם להגדרה של צריכה וייצור מקיימים על פי יעדי הפיתוח המקיים של האו"ם, שמטרתם ליצור אג'נדה אחידה של כלכלה עולמית מקיימת.
שרשרת האספקה הגלובלית (כלומר - הרשת המסחרית שנוצרת בין כלל החברות העולמיות הסוחרות אלה עם אלה) כוללת בתוכה היום למעלה מ-80% מהמסחר העולמי, והיא אחראית להעסקתו של אחד מתוך כל חמישה עובדים ברחבי העולם; לכן, ככל שהיא תטמיע בתוכה יותר את ערכי הקיימות - כך היא תסייע בהשגת המטרות שהציב האו"ם ליצירת בסיס של סחר עולמי הוגן ומקיים יותר.
ההגדרה לייצור מקיים ולשרשרת אספקה מקיימת כוללת בתוכה נושא רחב שנקרא "סחר הוגן" (Fair Trade) ושמתייחס למושג קיימות גם בהגדרה החברתית שלו וגם בהגדרה הסביבתית - כלומר, לייצור וגידול מוצרים תוך העסקה הוגנת (למשל, מתן זכויות ושכר הוגנים לעובדים), ולמינימום פגיעה בסביבה. כך, לדוגמה, קפה שמגודל על שטח שעבר בירוא יערות באמזונס, או שהחקלאי שגידל אותו זכאי רק לרווח זעום ביותר ממחירו הסופי - לא ייחשב כמוצר מקיים.
"הנושא של סחר הוגן התחיל כרעיון שאומר שצריך לשלם שכר הוגן לספקים במדינות עולם שלישי", אומר ד"ר אוהד קרני, מנהל תחום מדיניות רגולטורית באשכול תכנון ומדיניות, המשרד להגנת הסביבה. "זה תפס פרסום בעיקר בהקשר של מוצרים מסוימים כמו ייצור נעליים וגידול קפה, אבל זה רלוונטי כמעט לגבי כל מוצר צריכה: כמעט כל מוצר ששרשרת האספקה שלו היא גלובלית עובר דרך העסקה פוגענית.
"אחד המקרים הבולטים היתה חברת נייקי, שבתחילת שנות התשעים ספגה הרבה מאוד ביקורת על העסקה פוגענית במפעלים שלה במדינות עולם שלישי, ועשתה מהלך של ניהול שרשרת האספקה שלה ומעבר להעסקה הוגנת, ונחשבת לאחת החלוצות בתחום. למרות שבמקור ההתמקדות היתה באופן ההעסקה, עם השנים השתלבו בנושא גם אלמנטים מתחום הקיימות, שמקפל בתוכו יחד עם נושא הסחר ההוגן גם מינימום פגיעה בסביבה ובמערכות אקולוגיות".
כדי לבדוק האם הצהרות החברות על סחר הוגן הולמות את המצב בשטח, החוקרים ביצעו סקירה המבוססת על נתונים של כ-450 חברות פרטיות מרחבי העולם, המפרסמות דוחות שנתיים באנגלית על ביצועיהן. כיוון שכמעט כל החברות כיום משתמשות בתהליך הייצור שלהן במוצרים או רכיבים שמגיעים מספקים חיצוניים, החוקרים ביקשו בין היתר לבדוק אילו שיטות של אספקה מקיימת מבצעות החברות באופן וולונטרי (כלומר, מיוזמתן) - במטרה לוודא מהיכן וכיצד מגיעים החומרים שבהם הן עושות שימוש במוצריהן.
החוקרים יצאו מנקודת הנחה שלמרות שיש עניין הולך וגובר מצד צרכנים בנושא, עדיין לא קיימת בו אחידות, ולכן גם צפוי שוני רב בין הגדרותיהן של החברות למונחים וגם במה שהן עושות במסגרתם בפועל.
ואכן, ממצאי המחקר הראו שלמרות שיותר מ-50% מהחברות דווקא מתייחסות לנושא של קיימות, ברוב המקרים (למעלה מ-70%), מדובר היה בחלק קטן בלבד משרשרת האספקה או ממרכיבי המוצר. ברוב המקרים שהיתה התייחסות כזאת, אגב, היא עסקה בעיקר בנושא זכויות העובדים בייצור המרכיב או בגידולו, ובציות לחוק הלאומי במדינה הרלוונטית. מהמחקר התברר גם שיותר מרבע מהחברות מסמנות רק מוצר אחד שלהן כמוצר "סחר הוגן", בעוד שהמוצרים האחרים שלהן אינן זוכים להגדרה כזו (למשל, חטיף שוקולד מסוג אחד בלבד בחברה שמייצרת סוגים רבים של שוקולדים).
הפתרון: לחץ צרכני
אבל יש גם חדשות טובות: החוקרים מצאו שחברות שהיו נתונות יותר ללחץ צרכני להפגין גישה חברתית או סביבתית נטו הרבה יותר לעשות זאת, והפעילו לפחות סוג אחד של פרקטיקה מקיימת בתהליכי שרשרת האספקה שלהם לעומת חברות אחרות.
"כיום במקרים מסוימים בעלי המותג או החברה עושים בקרה עצמאית של החברה על שרשרת האספקה, ובמקרים אחרים הם פונים לקבל תו מגורם חיצוני", אומר קרני. "לפעמים החברות עצמן, שקונות מספקים ממדינות עולם שלישי, לא באמת יודעות מי היה הספק המקורי - כי המוצר או הרכיב עובר דרך כמה ספקים וכמה ידיים בדרך. בעבור יצרן קטן או בינוני שקונה משהו מספק חיצוני כמעט בלתי אפשרי לפקח על הדברים האלה".
עם השנים, כאמור, צצו תווים שונים שמוענקים לחברות ולמוצרים שמדווחים על סחר הוגן או תהליכים מקיימים שונים. "העניין הוא שרוב התווים האלה הם של כל מיני גורמים פרטיים או ארגוני סביבה וחברה, כלומר אין גוף אחד מרכזי שמאגד את הנושא", מסביר קרני. "הרגולטור כמעט ולא נכנס לעולם הזה, משום שזה תחום שחוצה גבולות ומדינות. כל מדינה דואגת להיבטים הסביבתיים והיבטי העבודה בגבולות שלה, ולא יכולה לעשות רגולציה גם לשרשרת האספקה - ששלבים ממנה מתרחשים במקרים רבים מחוץ לה. בדרך כלל גם כי אין לה כלים לעשות זאת, אבל גם כיוון שזה עלול ליצור מצב של התנגשות עם הסכמי סחר בינלאומיים. בכל זאת, כל מדינה עושה מה שהיא יכולה בגבולותיה: בישראל, למשל, הוצאנו במשרד להגנת הסביבה את המדריך להצהרות סביבתיות מהימנות (הידוע גם בשם המדריך למניעת התיירקקות), שמטרתו בין היתר למנוע מיצרנים להשתמש בתווים או הצהרות שאינן מבוססות או שלא תואמות את המציאות".
גוף נוסף שמנסה לעשות זאת בישראל הוא ארגון B2friendly, שפיתח מדד עבור בתי עסק שמטרתו לסייע להם לסגל התנהגות מקיימת יותר, ובמקביל ליידע על כך את הצרכן. "מדובר במדד חברתי - סביבתי המקיף את כלל התחומים הנוגעים להתנהלות העסק: סביבה וקיימות, נגישות לאנשים עם מוגבלות, העסקה הוגנת, הגנה על הצרכן ותרומה לקהילה", מספרת שלי דביר, מנכ"לית הארגון. "המדד פונה לבתי עסק קטנים ובינוניים מתחומי הקמעונאות לרבות מכולות וסופרים, מסעדות ובתי קפה, חנויות אופנה והנעלה, חשמל ועוד. בתחומי הסביבה והקיימות, למשל, נבדק העסק על פי קריטריונים של צמצום השימוש בכלי פלסטיק וכלים חד פעמיים, התייעלות אנרגטית בנושא חשמל ומים, מניעת בזבוז מזון, רכש ישיר מחקלאים או מספקים ירוקים/חברתיים, אחוז המנות הצמחוניות בתפריט, מיחזור וכדומה".
"הארגון מייצר תמריצים המעודדים את בתי העסק לנגישות ומחויבות לחברה ולסביבה, מתוך הבנה שנגישות, שמירה על הסביבה ותרומה לקהילה יהפכו את המרחב הציבורי והסביבה בה אנחנו חיים לנגישים, מקיימים ומותאמים לכלל הקהילות", אומרת דביר. "התפיסה שלנו היא שלציבור יש השפעה ממשית על פני החברה והכלכלה דרך הארנק, כיוון שכל קניה היא למעשה החלטה איך העולם שלנו יראה. אם נפנה את כוח הקנייה לטובת עסקים 'פרנדלי', הסביבה שלנו תהיה נגישה, מקיימת, מכבדת עובדים ומתחשבת בכלל הקהילות. עד עתה הצטרפו למיזם עסקים קטנים מכל רחבי הארץ שעמדו בקריטריונים ונכנסנו למאגר העסקים של B2friendly, ומופצים לציבור ללא כל עלות".
בדומה למה שעלה מהמחקר האמריקאי החדש, גם קרני חושב שמה שישפיע בסופו של דבר על הנושא הוא פחות הרגולטור, ובעיקר לחץ חברתי. "מה שיכול להשפיע בנושא הזה הוא בעיקר לחץ מצד הצרכנים, כמו גם גופים סביבתיים וחברתיים שיעשו תחקירים שיחשפו את הבעיות של סחר הוגן בשרשרת האספקה, ויביאו אותן למודעות הציבור; כיוון שכצרכנים - יש גבול כמה אפשר לבדוק ולהיכנס לפרטי הפרטים של כל מוצר שאנחנו רוכשים. מה שכן אפשר וצריך לעשות כצרכן הוא להיות מודע לנושא, להיות ביקורתי, לקרוא את האותיות הקטנות על המוצרים שאנחנו קונים. ובעיקר - לצמצם את הצריכה של דברים שאנחנו לא צריכים".