ההון שמאס בשלטון: אנשי העסקים שנכנסו לפוליטיקה - ויצאו ממנה

באוקטובר האחרון החליט איש העסקים אראל מרגלית לפרוש מפעילותו הפוליטית במסגרת מפלגת העבודה. זה קרה לאחר סבב בחירות פנימיות במפלגה, במהלכו ניסה מרגלית להיבחר ליו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה.

הפוסט שהעלה בפייסבוק עסק יותר בנימוקים להחלטתו להיכנס לפוליטיקה ופחות בסיבה לפרישה, המובנת כמעט מאליה. "ההחלטה לעבור לעולם הפוליטי נבעה מהרצון להפוך את העשייה היזמית לאג'נדה לאומית: לקדם את הגליל והנגב, ולייצר אלפי מקומות עבודה חדשים לצעירים, בדיוק כמו שהקמנו את רובע המדיה בתחנת הרכבת הישנה בירושלים ואת רובע הסייבר בבאר שבע. את אותו הדבר אפשר לעשות בעוד חלקים גדולים במדינה. זאת העשייה היזמית שלי, זה החזון הציבורי שלי וזו גם האג'נדה הפוליטית שלי", כתב אז.

מרגלית, יזם מצליח ומשקיע במיזמי הייטק, לא הגיע לפוליטיקה כדי לשאת נאומים מספסלי האופוזיציה או להגיש הצעות חוק. הוא קיווה לתרגם את ניסיונו והצלחותיו בתחום העסקים, להצלחה פוליטית ולניהול מוצלח יותר של המדינה כולה. הוא בוודאי לא הראשון וגם לא האחרון שנאלץ להכיר במרחק הגדול שבין מנהיגות והצלחה בעולם העסקי - לכישורים הנדרשים בפוליטיקה.

לקריאה נוספת:
חולה צליאק: "רשת דומינו'ס פיצה מכרה לי פיצה עם גלוטן"
חיסכון של מאות שקלים בשנה: כל מה שצריך לדעת על נקודות זיכוי במס
הסוף לקניונים? "חבל ההצלה נמצא בידי הגיל השלישי"

אנשים כמו מרגלית עשויים היו לשאוב עידוד מהצלחתו של המיליארדר דונלד טראמפ להיבחר לנשיאות ארצות הברית, אבל הפוליטיקה האמריקאית שונה מאוד מהישראלית. הפוליטיקה האמריקאית רוויה באנשי עסקים ובני משפחות עסקים שנבחרו לתפקידים ציבוריים: נשיאים, מושלי מדינות, סנטורים, חברי קונגרס ושרים. אפשר להניח שבבחירות הבאות לא נראה גרסה ישראלית לנשיא האמריקאי השנוי במחלוקת.

ובכל זאת, יש עדיין גם כאן לא מעט אנשי עסקים השואפים להשתלב בפוליטיקה, כשהם מתבססים על הצלחתם בתחום העסקי. אחד הבולטים בהם הוא יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, המזכיר בהזדמנויות רבות את הצלחתו כמנכ"ל בזק ואת הניסיון הניהולי שהביא איתו.

מהצד השני של המפה הפוליטית, צפוי להתייצב איש עסקים מצליח לא פחות - ראש עיריית ירושלים ניר ברקת. ברקת עשה את הונו, הנאמד ביותר מ-100 מיליון דולר, מהשקעות בעסקי הייטק. חברת ההשקעות בה הוא שותף עם אחיו, אלי ויובל הרכבי, הצמיחה, בין היתר, את חברת התוכנה הענקית צ'ק פוינט.

לפוליטיקה הארצית הוא מגיע לאחר 15 שנים של עיסוק בפוליטיקה מקומית. "פוליטיקה זו שפה, שאנשי עסקים שנכנסים לתחום חייבים ללמוד", אומר ברקת. "רבים מהם מגלים את זה באיחור, מתייאשים ופורשים. מי שמחליט להישאר וללמוד, מצליח ונשאר. כאיש עסקים הבאתי לתפקיד הציבורי ידע וניסיון שאין למרבית הפוליטיקאים. אחת הדוגמאות היא תוכנית החומש שהגשתי לפיתוח העיר: יישמתי עקרונות של לימוד היתרונות היחסיים שירושלים צריכה לפתח, וכיצד לעשות זאת באמצעות חשיבה עסקית ויזמית".

אנשי העסקים הגיעו לפוליטיקה בתקווה ליישם את יכולותיהם בעשיה, ופרשו לאחר שלא קיבלו את התפקידים שרצו בהם.

ברקת: "אם אצטרך, אני מוכן גם לשבת בכנסת ולהמתין להזדמנות הבאה. אני מזכיר לך שגם בירושלים לא נבחרתי בפעם הראשונה וישבתי במועצת העיר".

במשך שנים רבות ניסו אנשי עסקים להשתלב במערכות הפוליטיות. ב-4 העשורים הראשונים של ישראל היה הסקטור הפרטי מצומק, וכן גם מספר האנשים שיכולים היו לפרוש בעושר בגיל צעיר ולפצוח בקריירה שנייה כפוליטיקאים. בעלי ההון הגדולים היו לרוב יהודים המתגוררים בחו"ל, חסרי עניין בפוליטיקה המקומית, שהייתה זרה להם מבחינות רבות.

הפריצה הגדולה של אנשי העסקים לפוליטיקה התרחשה לאחר מלחמת יום הכיפורים ועם המהפך הפוליטי ב-1977. המלחמה ערערה את מעמדה של הצמרת הצבאית, שהייתה קודם כל מאגר גיוס לצמרת הפוליטית. תחושת החירום ואובדן הדרך דחפה אנשי עסקים להאמין שעליהם להתגייס כדי למלא את השורות - ולהזרים דם חדש למערכות החברתיות והפוליטיות.

רבים מהם, שהתאכזבו מהנהגת מפלגת העבודה והסתייגו מהליכוד, בחרו להצטרף למפלגת המרכז החדשה "ד"ש" שבהנהגת הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין ואמנון רובינשטיין.

בין הבולטים שבאנשי העסקים בשורות "ד"ש" היו סטף ורטהיימר ושלמה אליהו. ורטהיימר ואליהו נחשבים עד היום להתגשמות החלום הישראלי. ורטהיימר, יליד גרמניה, הוא חרט מוכשר שפוטר מעבודתו והקים בית מלאכה שצמח לקבוצה תעשייתית בינלאומית בשווי מיליארדי דולרים. אליהו, בן למשפחת עולים ענייה, היה נער שליח בחברת ביטוח שהקים במו ידיו חברת ביטוח גדולה.

ההצלחה הגדולה בבחירות 1977 הכניסה את "ד"ש" לכנסת ולממשלה. אבל ורטהיימר ואליהו לא היו לשרים ולא הביאו את יכולותיהם הניהוליות והיזמיות לשירות הציבורי. לאחר ניסיון קצר ומתסכל, פרשו שניהם מהכנסת ומהחיים הציבוריים - וחזרו לעשות חיל בעסקים.

"הבנתי שפוליטיקה זה מקצוע בפני עצמו. אין לזה קשר עם עסקים, ומי שבא לשנות את המערכת הפוליטית צריך להיות מקצוען. אנחנו לא היינו כאלה", מספר אליהו. "ישבתי בוועדת הכספים, והביאו לנו הצעה לפטור ממס שבח לדירות קטנות. לא הבנתי למה אנשים שיש להם רכוש וכסף צריכים להיות פטורים ממס באופן אוטומטי, אבל היינו בקואליציה והיינו צריכים לאשר את ההצעה. אז פרשתי מוועדת הכספים. אברהם מלמד, שהיה בוועדת הכספים מטעם המפד"ל, הסביר לי שאנחנו חברי כנסת שצריכים לשרת את ציבור הבוחרים ששלח אותנו לשם - כי אחרת הם לא יבחרו בנו מחדש. אני חשבתי שבאתי לייצג את האטרסים של המדינה. למפלגה שלנו הצביעו הרבה אנשים שנמאס להם מהשחיתות בשלטון, ולנו היו שני מסרים: פוליטיקה נקייה ושינוי שיטת הבחירות. לא הצלחנו ולכן המפלגה נעלמה".

ניסית להביא משהו מהניסיון העסקי שלך לכנסת?

אליהו: "גם אז הייתה בעיית דיור לזוגות צעירים, שהממשלה ניסתה לפתור באמצעות משכנתאות מסובסדות ובלתי צמודות. הצעתי תוכנית להתחדשות ערונית: להרוס את השכונות הישנות ולבנות במקומן בניינים חדשים וגבוהים. הקבלנים יקבלו זכויות בנייה, ובתמורה ימכרו לזכאי משרד השיכון דירות במחיר נמוך. הצגתי את התוכנית לשר השיכון אברהם עופר אבל לא יישמו אותה".

בארצות הברית בכל זאת יש איש עסקים שמצליח בפוליטיקה.

אליהו: "הם לא בחרו בו בגלל הניסיון העסקי אלא מתוך ייאוש מהמערכת הפוליטית שלהם".

אנשי העסקים של "ד"ש" לא היו היחידים שהגיעו לכנסת בעקבות המהפך הפוליטי. אנשי עסקים מקורבים לימין, שנדחקו לשוליים מסיבות פוליטיות, זינקו למרכז הזירה. חלקם הגיעו למשרות בכירות. שר האוצר הראשון בממשלת בגין היה שמחה ארליך, בעל מפעל אופטיקה קטן בתל אביב. למרות ניסיונו העסקי המסוים, התקשה ארליך לעמוד במשימה ותחת הנהגתו הידרדר המשק לאינפלציה גבוהה.

ראש הממשלה, מנחם בגין, החליפו באיש עסקים אחר: יגאל הורביץ, בעל מחלבות טנא-נגה ומפעלי גלידה. למרות עסקיו המשגשגים, עסק הורביץ במרבית שנותיו גם בפוליטיקה במסגרות מפלגתיות שונות. ובכל זאת, הוא הגיע לתפקידו עם תדמית איש העסקים בעל הגישה העניינית והישירה. בסופו של דבר, כשל הורביץ במאמץ לבלום את האינפלציה ופרש מקץ שנתיים בתפקיד.

אלא שהורביץ לא פרש מהפוליטיקה - הוא המשיך למלא תפקידים כחבר כנסת וכשר עד שנת 1992. במהלך פעילותו הפוליטית קרסו עסקיו, אותם העביר לניהול בניו. הוא הוחלף ביורם ארידור - פוליטיקאי מהספסלים האחוריים של מפלגת השלטון, שניהל מדיניות פזרנית אשר סייעה לליכוד לזכות בבחירות, אך ליבתה את האינפלציה והחמירה את מצבו הקשה של המשק.

את ארידור החליף לאחר הבחירות יצחק מודעי, שעבר גם הוא לפוליטיקה מהתחום העסקי. מודעי ניהל את מפעל הקוסמטיקה של חברת רבלון, עד שנבחר לכנסת מטעם הליכוד ב-1977. כשר האוצר בממשלת האחדות הלאומית, יישם מודעי את תוכנית החירום להצלת המשק - ובזכותה ניצל המשק ממשבר.

מכל אנשי העסקים שהביא המהפך הפוליטי לשלטון, ייזכר במיוחד יעקב מרידור. מרידור היה בעל עסקי ספנות מסועפים, סגן מפקד אצ"ל בעברו ופעיל בתנועת החרות. ב-1981 הוא צורף לממשלה כשר הכלכלה - משרד חדש שהומצא עבורו, על מנת שירתום את כשרונותיו לטובות המדינה. לקראת הבחירות, הוא הופיע בשידור חדשות דרמטי, בו בישר כי בידיו המצאה מהפכנית לחיסכון באנרגיה. ההמצאה אמורה הייתה לשחרר את המדינה מהתלות בנפט. "אפשר יהיה להאיר את כל רמת גן באנרגיה המספיקה היום לנורה אחת", טען מרידור. בתוך זמן קצר התברר שהשר נפל קורבן להונאה, והופעתו הדרמטית הייתה למשל ושנינה. הפרשה קברה את הקריירה.