בשבוע שעבר התעוררה סערה לאחר שהתברר שיקב מסוים מדיר עובדים אתיופיים בשל מגבלות שמטילים משגיחי הכשרות. מעבר לדיון בשאלה הנקודתית של העובדים האתיופיים, אין ספק שהנושא של כשרות יין היא מגבלה משמעותית על היקבים: לא רק עובדים אתיופיים לא יכולים להשתתף בתהליך הייצור, אלא כל עובד שאינו יהודי שומר שבת - לא רק עובדים אתיופיים חסומים מלעבוד על קו הייצור. אני מכיר לפחות בעל יקב אחד שקם כל יום בבוקר להשגיח על הענבים שלו ולטפח את היקב, אבל גם לו מותר להסתכל על ייצור היין רק מרחוק. כך שבעוד שבעולם מקובל שייצור היין הוא בידיים של הייננים, בארץ טיפול היין הוא בידיים של משגיחי הכשרות.
אז בעידן שבו שר האוצר עוסק בכל הזדמנות ביוקר המחייה, מעניין לברר איך היהודים הגיעו לתקנה שכל כך מייקרת את מחיר היין. מה שעוד יותר מעניין היא העובדה שהתשובה היא שיתכן מאד שזאת בדיוק המטרה של חוקי הכשרות. כלומר חוקי כשרות היין נועדו כנראה בשביל שלקוחות יהודים ישלמו יותר על היין שלהם.
צריך לזכור שמקורם של חוקי כשרות היין ("סתם יינם") שלפיהם ליהודי אסור לשתות יין אם הוא יוצר או נמזג על ידי אדם שאינו יהודי שומר שבת הוא בימי בית שני. באותה תקופה, היו בישראל יצרני יין רבים, כי היין שימש למטרות רבות בתקופה הקדומה. מעבר לכך שיין משמח לבב אנוש, היין שימש לחיטוי, ואנשים העדיפו לקחת למסעות יין ולא מים, כי הרבה יותר קל להבטיח שיין לא יהיה מזוהם.
היין היהודי - מונופול
אבל בתקופת בית שני, ליצרני היין היהודים הייתה בעיה. כי מסתבר שלא רק יהודים יודעים לייצר יין, ובתקופה שבה היוונים ואחריהם הרומאים דאגו לשמור על הדרכים פתוחות, הייננים היהודים מצאו את עצמם בתחרות מול יין שהגיע מיוון ומצרים. כנראה שהיין תוצרת חו"ל היה לא פחות טעים ולא יותר יקר מהיין של היצרנים היהודיים, כי בדיוק בתקופה שבה התחרות על כיסו של הצרכן היהודי הייתה בשיאה, מופיעות התקנות שעוסקות בכשרות של יין. מה שמעורר את ההשערה הדי מבוססת שהסיבה לתקנות הללו היה הרצון להגן על הייננים היהודים.
כלומר, כל המטרה של תקנות היין הכשר היא להבטיח שלצרכנים היהודיים לא תהיה ברירה אלא לבחור ביין מתוצרת מקומית. בלשון כלכלית קוראים לדבר כזה מונופול, וכמו שיודע כל סטודנט שנה שניה לכלכלה וכל מי שאי פעם שיחק במשחק שנושא את אותו שם, למונופול יש מחיר, ואת המחיר משלם הצרכן.
מה שדי מדהים הוא שגם אחרי אלפיים שנה, אנחנו ממשיכים לשמור על אותן תקנות של כשרות, למרות שהסיבה כבר מזמן איננה קיימת. במדינת ישראל, אם יש רצון להגן על יצרנים מקומיים, אפשר לעשות את זה בעזרת מכסים או תקנות אחרות, והממשלה שלנו ידעה בעבר ויודעת גם כיום לעשות זאת. כך שהצורך להגן על היצרנים המקומיים בעזרת חוקי הכשרות כבר מזמן עבר מן העולם. מה גם שאם המטרה היא להוריד את יוקר המחיה, אז אפשר להזכיר שבגרמניה שבה אין מכסים על יין ואין חוקי כשרות אפשר למצוא יין סביר ב-4 שקלים לבקבוק.
אבל למרות שהסיבה המקורית נעלמה, חוקי הכשרות נשארים, ומהווים מקור הכנסה מצוין למשגיחי הכשרות. מי שמשתפים פעולה הם יצרני היין הכשר, כי ההכשרה מאפשרת להם למכור את היין במחיר מפולפל.
אבל חוץ מהמחיר לצרכן, לחוקי הכשרות יש עוד מחיר, וזה העובדה שתקנות כשרות היין הופכות את היהודי שומר המצוות לאדם שמצטייר כגזען, גם אם הוא בכלל לא כזה. תארו לכם מצב שבו יהודי שומר מצוות שגם מאמין בכל לבו ומאודו ב"ואהבת לרעך כמוך" מגיע לבית של חבר לא יהודי באירופה. והחבר מתוך רצון לכבד את היהודי מזמין לו ארוחה כשרה וגם קונה יין כשר. מה יגיד אותו יהודי כשהחבר ינסה לפתוח את היין, איך הוא גם יצליח לשמור על חוקי הכשרות, וגם ינסה להסביר למה אסור לשתות את היין בגלל שמי שפתח אותו הוא לא יהודי?
ד"ר אביחי שניר, המכללה האקדמית נתניה וכלכלן בכיר בקבוצת ההשקעות אינפיניטי-אילים