כמה טוב שיש את בנק ישראל. כי כשאני נוסע ברחוב, אני רואה שלטים שמודיעים לי מה הפוליטיקאים חושבים שהם עשו, ולמה הם היחידים שידאגו לכיס שלי. אבל כשבנק ישראל מפרסם את הדוח השנתי ל- 2018 רגע לפני הבחירות, יש לי אפשרות להשוות בין ההצהרות והעובדות.
נתחיל מהדברים הטובים: מדינת ישראל נמצאת בתקופה ארוכה של צמיחה. כמובן שהפוליטיקאים ממהרים לקחת על זה אחריות, אבל מדוח בנק ישראל עולה שאולי הם קצת גאים בעצמם יותר מדי. העמודות בתרשים 1 מראות את הצמיחה בתוצר הריאלי כל שנה מאז 2006. הקווים האופקיים מראים את הצמיחה הממוצעת במשך שלוש תקופות: הראשונה, בין 2006 ל-2009, זאת התקופה של ממשלת אולמרט, הממשלה האחרונה שבה נתניהו לא היה ראש הממשלה. השנייה, בין 2010 ל-2015 מראה את הצמיחה הממוצעת בתקופתו של נתניהו כראש ממשלה, כששרי האוצר היו שטייניץ ולפיד. התקופה השלישית, בין 2016 ל-2018, היא התקופה של שר האוצר הנוכחי, משה כחלון. מה שרואים זאת מגמה מתמשכת של ירידה בצמיחה. מלמעלה מ-4% בתקופתו של אולמרט כראש ממשלה, ל- 3.6% בתקופתו של כחלון כשר אוצר.
לא כל הירידה בצמיחה היא באשמתו של כחלון, כמובן. כפי שכותבים כלכלני בנק ישראל, הצמיחה כיום היא בערך בגובה הצמיחה הפוטנציאלית של המשק. אבל תפקידו של שר האוצר הוא לא רק לייצב את המשק בגובה התוצר הפוטנציאלי, אלא לפעול לשיפור הפוטנציאל.
רוצים את חדשות העסקים ישירות לסמארטפון? עכשיו גם בטלגרם - הצטרפו כאן
לקריאה נוספת:
ישראכרט הונפקה לפי שווי של 2.7 מיליארד שקל
מחקר: למי באמת טובות שעות עבודה גמישות?
למה ויתרה חברת החשמל למצרים על חוב של 2 מיליארד שקל?
תשתיות? חינוך? המצב לא מזהיר
מה קרה בפועל? בתקופתו של כחלון הממשלה הגדילה את ההוצאות והקטינה את המסים, בטענה שאם המשק יצמח, גביית המסים תעלה בכול מקרה והגירעון של הממשלה יקטן. בפועל, הצמיחה לא הואצה, והגירעון רק גדל. כפי שמזכירים לנו כלכלני בנק ישראל, למרות שהחוב של ישראל די קטן יחסית למדינות אחרות, ישראל משלמת עליו כמעט פי שתיים מהממוצע במדינות המפותחות. אז כשכחלון מודיע שזה בסדר גמור שאנחנו קצת מעלים את הגירעון כי הגירעון קטן, זה לא בדיוק כך. כשמשק בית תקוע עם ריביות גבוהות על חובות העבר שלו הוא בדרך כלל זהיר עם לקיחה של חובות נוספים. כחלון, אבל, חושב שכשמדובר במדינה זה אחרת.
אם לפחות היה מתברר שהכספים הלכו למקומות שיאפשרו לשפר את התוצר של מחר, זה היה אפילו חיובי. אבל כשבודקים רואים שעל חינוך למשל, מוציאים יותר כסף מאשר בשנים קודמות. רוב הכסף, אבל, יוצא על רפורמות שמגדילות את השכר הכולל של המורים בלי להעלות את השכר לשעה. התוצאה היא שמספר המורים עולה, אבל האיכות שלהם ממש לא משתפרת, כי למה שמישהו מוכשר ילך לעבוד בהוראה אם על עבודה שנמשכת אותה כמות זמן הוא יכול להרוויח הרבה יותר במקום אחר. בנוסף, כמעט ואין השקעה בסגירת פערים בין תלמידים באזורים אמידים והתלמידים באזורי הפריפריה. התוצאה היא שהפערים לא קטנים, ועבור מדינת ישראל שבה ההשכלה היא אחד המפתחות העיקריים לצמיחה זה ממש חדשות רעות. כי כל ממשלה שלא מטפלת בשיפור הכישורים של תלמידים ערבים וחרדים, אחראית לכך שבעוד כמה שנים הצמיחה הלא מהירה שיש לנו היום תראה כמו חלום רחוק.
גם בתחום ההשקעות בתשתית, המצב ממש לא משהו. אם מסתכלים על התקציב לתחבורה, אז כאחוזי תוצר הוא ממש לא שונה בהרבה מכפי שהיה לפני 10 שנים. אז כששר התחבורה טוען, במידה מסוימת של צדק, שהבעיות בכבישים הן לא באשמתו אלא באשמת מה שקרה ב-100 השנים שהיו לפניו, צריך להודות בצער ששר התחבורה הבא יטען באותה מידה של צדק שהבעיות בכבישים הן לא באשמתו אלא באשמת מה שקרה ב-110 השנים שהיו לפניו.
בקיצור, מה שעולה מדוח בנק ישראל זה ש-2018 הייתה עוד שנה מבוזבזת. הכלכלה צומחת בקצב סביר, ואפשר היה לנצל את זה כדי לבנות את התשתיות לצמיחה מהירה גם בעתיד. זה לא קרה, אבל מבחינת שר האוצר זה גם לא כל-כך נורא. כי מה שיקרה מעכשיו זה כבר במשמרת של שר האוצר הבא.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי