הולנד היא מדינה שבה יש יותר זוגות אופניים מתושבים ותשתית שבילי אופניים בה נפרשת על פני אלפי קילומטרים. לכן, השקה של שביל אופניים קצרצר באורך של 30 מטר בעיר זוולה לא הייתה אמורה למשוך יותר מדי תשומת לב. אך לא מדובר בעוד שביל אופניים סטנדרטי: מדובר בשביל אופניים שמורכב מ-500,000 בקבוקי פלסטיק ממוחזרים, שאמור להיות עמיד ויציב יותר מהשבילים המסורתיים. שביל אופניים שני מסוג זה נפתח גם בכפר גית'ורן.
יוזמות השביל, שלוש חברות הולנדיות וצרפתיות, טוענות שיצירת שביל מבקבוקי פלסטיק הוא צעד גדול וראשוני לעבר שבילים בני-קיימא ושימוש בכלכלה מעגלית של פלסטיק. ממשלת הולנד התחייבה להקטין את השימוש במשאבים טבעיים עד שנת 2030, ולהאיץ את המעבר שלה ליישום כלכלה מעגלית בכל התחומים עד שנת 2050. כמו כן, הולנד היא אחת המדינות המתקדמות בעולם במיחזור פלסטיק, על-ידי גביית תשלום על שקיות פלסטיק בחניות, שיפור תהליכי המיחזור והקמת תכנית לאומית הנקראת "מפסולת למשאבים", שמטרתה להגדיל את אורך חייו של מוצר פלסטיק ב-52 אחוז עד שנת 2020. במהלך יישום תכנית זו, ההערכה היא כי ניתן יהיה ליצור ערך כלכלי נוסף המשוער בכשבעה מיליארד יורו וליצור 54,000 מקומות עבודה נוספים.
רוצים את חדשות העסקים ישירות לסמארטפון? עכשיו גם בטלגרם - הצטרפו כאן
לקריאה נוספת:
אנג'ל נגד אנגל: שתי המאפיות הוותיקות יצאו לקרב על השם
נחתמה עסקת הפניקס: סנטרברידג' תקבל מימון של 575 מיליון ש'
השקל צובר כוח: האם ההיסטוריה תחזור על עצמה?
רק לא להטמין באדמה
המדיניות שבה נוקטת הולנד כדי להתמודד עם בעיית הפלסטיק שלה באה על רקע משבר פסולת פלסטיק עולמי. כמיליון בקבוקי שתייה מפלסטיק נרכשים מדי דקה ברחבי העולם ו-500 מיליארד שקיות פלסטיק נצרכות בעולם בכל שנה. כמחצית מתוך כל הפלסטיק שנצרך בעולם הוא לשימוש חד-פעמי - כלומר, הופך כמעט מיד לפסולת.
על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בישראל נוצרים מדי שנה 371 אלף טונות פסולת פלסטיק. 91 אחוז מפסולת הפלסטיק מקורה בפסולת העירונית, בעיקר פסולת אריזות, והשאר מהמגזר החקלאי ומפסולת אלקטרונית. בפסולת העירונית בישראל, פסולת הפלסטיק מהווה מרכיב משמעותי ומהווה כ-13 אחוז ממשקלה. אף שמיחזור מוגדר במקום גבוה יחסית בהיררכיית הטיפול בפסולת במדינת ישראל, אחרי הפחתה במקור (הפחתת צריכה של חומרים על מנת שלא יהפכו לפסולת) ושימוש חוזר, מרבית פסולת הפלסטיק אינה ממוחזרת ומועברת להטמנה, והיקף מיחזור פסולת הפלסטיק נמוך ועומד על כ-12 אחוז מתוך כלל פסולת הפלסטיק המיוצרת בשנה (נכון לשנת 2010), בעיקר מסיבות של אי-כדאיות כלכלית ומאי-ודאות בשוק חומרי הגלם הממוחזרים. שאר האריזות מוטמנות, זולגות ממערכות איסוף הפסולת לסביבה או מומרות לאנרגיה על-ידי טיפול במבערות.
מדיניות הטיפול בפסולת בישראל נותנת עדיפות למִיחזור על פני הטמנה. מדיניות זו היא הרציונל מאחורי היטל ההטמנה, חוק הפיקדון על בקבוקי משקה וחוק האריזות, שבזכותם עומד שיעור איסוף בקבוקי המשקה תחת חוק הפיקדון, נכון לשנת 2015, על 78 אחוז, ושיעור איסוף בקבוקי המשקה המשפחתיים על כ-54 אחוז. בנוסף, חוק השקיות, שנכנס לתוקף בשנת 2017, הביא לירידה של 80 אחוז בצריכת שקיות הפלסטיק החד-פעמיות ברשתות הקמעוניות הגדולות בשנתו הראשונה.
על פי ירדן שני רוקמן, ראש תחום מיחזור במשרד להגנת הסביבה, "ככל שאנחנו יורדים לעובי הקורה של ניהול תחום הפלסטיק, אנחנו מבינים כמה העולם הזה מורכב מהרבה סוגי פלסטיק ואילו התאמות צריך לעשות על מנת לטפל כהלכה בכל אחד מהסוגים. פלסטיק הוא חומר נהדר בבסיסו, הוא קל, זול ומתאים להרבה שימושים, ולכן השאיפה היא לצמצם את נזקי הפסולת שהשימוש בו גורם ולהפחית את צריכתו, אך לא בהכרח להפסיק להשתמש בו לחלוטין. כיום המשרד להגנת הסביבה עובד על אסטרטגיית ניהול פסולת פלסטיק חדשה. המטרה היא לצמצם את הטמנתו, ובמקום זאת להפיק מפסולת הפלסטיק חומרים ואנרגיה. אנחנו מנסים לנתח את תת-הזרמים (סוגים) בפלסטיק ובוחנים כיצד כל זרם מתנהג ומה ניתן לעשות על מנת לנצלו באופן מקסימלי ללא הטמנה".
המיחזור לא עומד בקצב
בעיית פסולת הפלסטיק מעוררת דאגה רבה בעולם. רוב הפלסטיק נזרק לאחר שימוש ראשוני, נטמן או נשרף ולכן גורם לזיהום סביבתי בקרקע, באוויר ובמקורות המים. הגישה של כלכלה מעגלית הופכת בשנים האחרונות לנפוצה יותר ויותר ככלי להתמודדות עם הבעיה הזו ועם בעיות סביבתיות אחרות. זהו מודל כלכלי שמטרתו להגדיל את היעילות שבה נעשה שימוש במשאבים ובחומרי גלם בתהליך הייצור והצריכה של מוצרים לאורך כל שרשרת האספקה.
כיום, הכלכלה העולמית מתבססת על מודל לינארי של שימוש בחומרי גלם שהופקו מן הסביבה לייצור מוצרים, העברתם לצרכנים, שימוש בהם והשלכתם לאשפה. זוהי דרך פעולה שלא תוכל להתקיים לאורך זמן, בגלל הכמות המוגבלת של משאבים על פני כדור הארץ, וההשפעות הסביבתיות ההרסניות הנגרמות ממנה ניכרות וברורות. לעומת זאת, לפי תפיסת הכלכלה המעגלית, חומרים וערכם נשארים במערכת זמן רב ככל הניתן ולא מתבזבזים בתהליך הייצור והמכירה, ואף משתמשים בהם מחדש לאותו תהליך ייצור או לתהליכים אחרים.
מיחזור הוא פתרון מפתח בכלכלה המעגלית, ושביל האופניים בהולנד שהורכב מבקבוקים ממוחזרים הוא דוגמה מצוינת לכך. עם זאת, מיחזור היא שיטה שאינה חפה מפגמים - ומיחזור פלסטיק הוא אתגר קשה במיוחד. "מיחזור פלסטיק מאתגר מכיוון שיש סוגי פלסטיק רבים ואופן המיחזור של כל אחד מהם הוא ספציפי, ולרוב לא ניתן למחזר סוגים שונים יחד", מציינת רוקמן. "המוצרים כיום הופכים להיות מורכבים יותר, וחשוב להנחיל את המודעות לעיצוב מוצרים וחומרים באופן מקיים יותר, אחרת עולם המיחזור לא יצליח לעקוב אחר קצב ייצור המוצרים החדשים, וזו תהיה בעיה".
אוכלוסיית ישראל צפויה לגדול ל-11 מיליון תושבים עד שנת 2030 והאוכלוסייה העולמית תעמוד על כ-9 מיליארד בני אדם (כולל 3 מיליארד צרכנים ממעמד הביניים). צמיחה זו תיצור לחץ חסר תקדים על משאבי הטבע - עד 2030 הצורך במזון, אנרגיה ומים יגדל בין 35 ל-50 אחוז. לדבריה של רוקמן, "בימים אלו מתקיים שיתוף פעולה בין המשרד להגנת הסביבה ומשרד הכלכלה להובלת תכנית לאומית להטמעה של כלכלה מעגלית במגזר התעשייתי, כחלק מהתוכנית הלאומית ל-2050. אנו מבינים שכמות הפסולת בכלל ופסולת הפלסטיק בפרט רק תגדל עם השנים והטיפול בהן ייעשה מורכב יותר, ולכן דרוש שיתוף פעולה נרחב בין הממשלה, התעשייה והצרכנים".
הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה