(בווידאו: ראש הממשלה בנימין נתניהו מכריז על התוכנית הכלכלית)
בשבוע שעבר שוחחתי בטלפון עם ד"ר עמנואל שרון. אפילו שהשיחה הייתה לגמרי בנושאים פרטיים, פתאום הבנתי שלשוחח עם עמנואל שרון בזמן הקורונה, זה משל לכל מה שקורה עכשיו במדינה. כי לפני 35 שנה, ד"ר שרון היה אחד האנשים שהצילו את המדינה מפשיטת רגל. אז אומנם לא היתה קורונה, אבל גם בלי זה החוב של הממשלה היה כמעט 200 אחוזים. האינפלציה הייתה מעל 400%. כשראש הממשלה ביקש סיוע מהאמריקאים, הוא שמע לא. במשרד האוצר כבר התחילו לתכנן איך מקציבים דלק לאזרחים, כי דלק למכוניות פרטיות היה לוקסוס שהמדינה לא יכלה להרשות לעצמה.
כמו היום, הממשלה הייתה ממשלת אחדות. כמו היום, התירוץ היה שזה מצב חירום ודרושה הסכמה לאומית. כמו היום, חברי הממשלה ההיא לא סבלו אחד את השני. ראש הממשלה פרס לא סבל את ממלא המקום שלו מטעם הליכוד, שמיר. שר הבטחון רבין לא סבל את פרס. שר התעשיה שרון לא סבל את שמיר. בהשוואה לשנאות האלו, לראש הממשלה נתניהו יש ממשלה משופעת באהבה.
באווירה הזאת, ובתחושה של חוסר ברירה, קמה קבוצה קטנה והכינה תוכנית להציל את המדינה. נמנו עליה עמנואל שרון, אז מנכ"ל משרד האוצר, שני פרופסורים מישראל, מיכאל ברונו ואיתן ברגלס, ושני פרופסורים אמריקאיים: הרברט סטיין וסטנלי פישר. אף לא פוליטיקאי אחד.
אל תפספס
הם הכינו תוכנית איומה ונוראה. קודם כל, קיצוץ ענקי בתקציב המדינה. הפרופסורים חסרי הבושה האלו לא נבהלו אפילו מקיצוץ בביטחון, למרות שצה"ל עוד היה בלבנון. אחר כך, ביטול סובסידיות על מצרכי מזון, מה שהקפיץ את המחיר של מוצרי מזון פחות או יותר פי שתיים. ולקינוח, שחיקת שכר לכל העובדים.
כמובן שאי אפשר להעביר תוכנית כזאת באופן דמוקרטי. אז ראש הממשלה פרס עשה את זה באופן הכי לא דמוקרטי שיש. הוא זימן את השרים לישיבה בלי לספר להם מה הנושא, והחזיק אותם כל הלילה עד שהוא השיג את מה שרצה. אחר-כך, הוא גם המציא את חוק ההסדרים, כדי להעביר דברים בלי שאף אחד יוכל להגיד לא.
תחושה שכולם מקריבים
באופן מדהים, למרות שהתוכנית הייתה קשה מבחינת האזרחים באופן כמעט בלתי נתפס, היא עברה בציבור כמעט ללא התנגדות. כמו שאמר לי חבר - הייתה תחושה אמיתית שכולם מקריבים משהו, ולכן הבנו שבאמת אין ברירה. מי שהקריב הכי הרבה היה כנראה ראש הממשלה, כי התוכנית הזאת התחילה את פירוק ההסתדרות והקיבוצים, בסיסי הכוח של מפלגת העבודה. כדי להציל את המדינה, הוא חיסל את המפלגה שלו.
כשמשווים בין אז להיום, מתברר שבמה שנוגע לרטוריקה, אין הבדל גדול בין אז והיום. גם אז, וגם היום, הממשלה טענה שזה המשבר החמור ביותר בתולדות המדינה. גם בכל מה שקשור לדמוקרטיה, הממשלה של היום מתנהגת די דומה, ואפילו יותר גרוע מזאת של אז. שמעון פרס עקף את הכנסת, אבל הוא לא סגר אנשים בבית, ולא עירב את השב"כ במעקב אחרי אזרחים.
אבל בכל מה שנוגע לאמון של הציבור בהנהגה, ההבדל הוא ענק. אז הציבור הבין שאין ברירה. היום הציבור לא מקבל שום הוראה מלמעלה בשקט. הממשלה רוצה לסגור משהו, צועקים שצריך לפתוח. הממשלה פותחת משהו, יש צעקות בתקשורת על כך שזה מסוכן וצריך לסגור. והדבר הכי גרוע זה שלצעקות האלו יש מטרה. אנשים הבינו שהממשלה חלשה ולכן הם צועקים כי כולם רוצים עוד תקציבים. אפילו משרד הביטחון דורש עוד מיליארדים, למרות שעבור לא מעט תושבים במדינה, ביטחון זה לא מטוסים וטנקים אלא מזון ובריאות.
האמת, למה שאנשים לא יצעקו? אם הממשלה יכולה להיות עם 36 שרים, ברור שגם לאזרחים מגיע. לפחות עמנואל שרון לא צועק. מה לעשות, הוא כבר עבר את ה-90, ולכן אסור לו לצאת מהבית. האמת, גם אין לו כל-כך סיבה לצעוק. הוא כבר לא יצטרך לשלם על חוסר האחריות של הממשלה. אבל מי שבגיל של הילדים שלו, או של הנכדים שלו, או של הנינים שלו, יצטרך גם יצטרך. וכל מה שאנחנו סוחטים מהממשלה עכשיו, אנחנו נצטרך גם להחזיר, ועם ריבית.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ואוניברסיטת בר אילן