איך מודדים שלום? כלכלית, ההסכם עם האמירויות מינורי

שמעתי שהדוברים של הליכוד טוענים שהסכם השלום עם איחוד האמירויות הוא הסכם השלום הטוב ביותר שישראל חתמה עליו אי פעם. לדבריהם, השלום עם האמירויות זה הסכם שלום-תמורת-שלום, ולכן, זה עדיף על שאר הסכמי השלום, שהיו שלום-תמורת-שטחים.

אבל לי יש הצעה אחרת איך לבדוק את ה"איכות" של הסכם שלום: הסכם שלום הוא איכותי יותר, ככל שהוא מצמצם יותר את הוצאות הבטחון. במבחן הזה, שלום הוא איכותי יותר ככל שהוא נעשה עם אויב גדול יותר, כי כשעושים שלום עם אויב גדול, משיגים צמצום גדול בהוצאות הבטחון, מה שמאפשר יותר הוצאות על בריאות, חינוך, בגדים, וטיולים בחו"ל (אחרי הקורונה).

אז נכון, להסכם שלום יכולים להיות יתרונות כלכליים חוץ מאשר צמצום הוצאות הבטחון. ייתכן בהחלט שהסכם שלום עם האמירויות (אם וכאשר הוא ייחתם, אינשאללה), יביא לכאן עסקים עם שייחים מהמפרץ. אבל אני בספק אם כל העסקים שיתווספו לישראל כתוצאה מהסכם השלום עם האמירויות שקולים לאחוז תוצר אחד.

הסכם השלום עם מצרים, לעומת זאת, תרם למדינת ישראל הרבה יותר. אפשר לראות את זה בתרשים 1, שמתאר את הוצאות הבטחון כאחוז מהתוצר. אפשר לראות שעד מלחמת ששת-הימים שמיוצגת בתרשים על ידי הקו האנכי הראשון, הוצאות הבטחון היו סביב 9% תוצר. מלחמת ששת הימים הייתה כנראה הניצחון הגדול ביותר של צה"ל, אבל זה היה ניצחון יקר מאוד. ההשתלטות על שטחים והעלייה במתיחות שנבעה מכך, הקפיצו את הוצאות הבטחון לכ- 20% תוצר. מלחמת יום-הכיפורים, שמסומנת בתרשים בקו האנכי השני, הביאה את הוצאות הבטחון בין 1973 ל- 1976 אפילו לאזור ה- 30% תוצר, לפני שהם ירדו שוב לאזור ה- 20%.

הוצאות הבטחון האלו היו גדולות על המדינה. הן הכריחו את הממשלה להגדיל את החובות שלה, ויצרו תהליך שהיה כמעט בלתי ניתן לעצירה. החוב של המדינה גדל משנה לשנה, וכדי לממן אותו, בנק ישראל הגדיל את כמות הכסף. התוצאה הייתה שהאינפלציה גדלה אפילו יותר מהר מהחובות. ב-1980, הממשלה החליפה את הלירה בשקל כי אנשים חשבו שלשלם 12 לירות עבור חלה זה הרבה. ב-1986, כשהחליפו את השקל בשקל חדש, חלה כבר עלתה 250 שקל.

אחד מהדברים שאפשרו למדינת ישראל לצאת מפשיטת הרגל שהיא כמעט הגיעה אליה, היה האירוע שמסומן בקו האנכי השלישי - הסכם השלום עם מצרים. בעקבות הסכם השלום, הוצאות הביטחון של ישראל ירדו - זה לקח זמן (טוב, באמצע הייתה מלחמה בלבנון), אבל עד אמצע שנות ה-1990, הוצאות הבטחון של ישראל התייצבו על כ-8%. במונחים של היום, הסכם השלום עם מצרים חוסך לנו כל שנה כ- 140 מיליארד שקל. בלי החסכון הזה, מדינת ישראל לא הייתה נחשבת היום למדינה מפותחת. למעשה, רוב הסיכויים שהיינו נחשבים לארגנטינה של המזרח התיכון - מדינה עם אינפלציה גבוהה שפושטת את הרגל פעם בשנתיים.

מאז שנות ה-1990 הוצאות הבטחון ירדו עוד קצת, וגם זה לטובה, כי זה מלמד שלמרות שאנחנו כל הזמן שומעים כמה האיום על מדינת ישראל הוא גדול וקיומי, בפועל, הממשלה מתנהלת כאילו האיום הולך ופוחת. מצד שני, כנראה שלא לעולם חוסן. כי עובדה שאיך שנתניהו חתם על הסכם השלום שלדבריו הוא הכי טוב בהיסטוריה, הוא מייד דרש עוד שלושה מיליארד שקל לביטחון. ואני לתומי חשבתי שאיך שחותמים על הסכם שלום צריך לבקש שלושה מיליארד שקל פחות לביטחון. כנראה שזה רק אני.