בסופו של עוד יום זום מעייף, החלטתי להציק לחברי הטוב אביחי. אם אני סבלתי מיום שלם מול המחשב, גם לו מגיע לסבול קצת. אז הרמתי טלפון ושאלתי אותו: "תגיד, אתה זוכר את הסיםז?" "בטח", ענה אביחי, "מי לא זוכר איך מייצרים אנשים, מגדלים אותם, ואז משאירים אותם לטבוע בבריכה?" אחרי רגע הוא הוסיף: "אבל מה פתאום נזכרת בו פתאום?" עניתי לו שחבל שאנחנו לא חיים בעיר הזאת. "למה?" הוא התפלא. "שם אנשים עושים מה שאומרים להם," עניתי.
"ולמה זה חשוב?" שאל אביחי. עניתי לו שכשהמגיפה התחילה, ידעו להסביר לנו שאם כולנו נחבוש מסיכות, נמנע 95% מההדבקות. אם נוסיף על זה גם מערך קטיעת שרשראות הדבקה, נבודד את אלה שבכל זאת נדבקו, וככה הקורונה תעלם תוך כמה שבועות.
אביחי ענה שאני צודק, אבל הוא עדיין לא רואה איך הסימז קשורים לעניין. אז עניתי לו שמאז שהבטיחו לנו את זה, באמת הקימו מערך קטיעת שרשראות הדבקה שמתפקד לא רע בכלל, לכל אחד יש ערימה של מסיכות בבית, ובכל זאת, אנחנו חיים מסגר לסגר.
עוד בוואלה!
"ולמה זה?" שאל אביחי, ואני עניתי: "כי מסיכות לא כולם חובשים, אפילו כשהם עומדים בתור לחיסון קורונה. ומערך קטיעת שרשראות אומנם יש, אבל לפי הדיווחים שמגיעים משם, 30% משקרים בתחקיר האפידמיולוגי. ואתה יודע מה זה אומר, נכון?" "בטח," ענה אביחי, "אם הם יודעים ש-30% משקרים, המספר האמיתי יותר קרוב ל- 80%".
תפסתי את הראש, ואמרתי: "בוא נסתכל על הדברים החיוביים. המערכת בישראל תפקדה לא רע: היה חסר ציוד, הביאו מכל העולם. המעבדות עמדו בכמויות בדיקות אדירות ברמה עולמית. הצוותים הרפואיים תפקדו למרות העומסים, ולמרות שהפוליטיקאים וארגון הרופאים עשו בשנים הקודמות כל מה שאפשר כדי שהיא לא תתפקד בכלל. אפילו בחלוקת חיסונים אנחנו אלופים." אביחי הקשיב ואז ענה: "בכל זאת, אצלנו יש 4,400 מתים מקורונה, ובקפריסין השכנה יש פחות מ- 200".
זה מה שחסר
"כן," עניתי לו. "כי מה שחסר לנו זה ה- X פקטור." "ומה ה- X פקטור?" שאל אביחי. "פעם למדנו," עניתי, "שיש דבר כזה שנקרא נורמות חברתיות. במצב שבו אנחנו כל אחד מאתנו תלוי בהתנהגות של אחרים, התוצאות תלויות באלו שמתפקדים הכי גרוע. אם קיימת נורמה אחת שכולם מצייתים לה, אין בעיות. יש מדינות, שבהן נורמה כזאת קיימת. יפן, דרום קוריאה, דנמרק. במדינות האלו, אם מבקשים מאנשים לעשות משהו, הם עושים, וכולם מרוויחים". "אבל לנו," הזכיר לי אביחי, "יש חרדים שעבורם יותר חשוב ללכת לבית הכנסת ולשלוח את הילדים לבית-ספר מאשר שמישהו בתל-אביב יוכל לפתוח את העסק שלו, יש שרים שיותר חשוב להם לנסוע למשפחה מאשר להגיד אמת כששואלים אותם איפה הם היו בחג, יש ערבים שמאוד חשוב להם לערוך חתונות, ויש כאלה שהכי חשוב להם לטוס לדובאי. בעיקר יש לנו את הבעיה שברגע שחלק מהאוכלוסייה לא מציית להוראות, כל שאר השאר מסיקים שגם להם מותר לעשות מה שבראש שלהם. אז מה עושים כשהנורמות לא עובדות"?
"במקרה כזה," עניתי, "אין ברירה אלא להשתמש באכיפה וענישה. אם אין נורמות, חייבים לכפות דברים בכוח." "אבל מה עושים," שאל אביחי, "במדינה שבה יותר קל לחלק מיליוני חיסונים מלפזר טישים בבני-ברק, כי לטישים, חתונות, ומסיבות של שרי ממשלה יש גיבוי מלמעלה?"
"זה ברור מאוד, עניתי." "במדינה כזאת, אתה ואני מנצלים את הסגר כדי לחזור לשחק בסימז. שם, כשאנחנו אומרים לדמויות לשים מסיכה, הן שמות מסיכה. ראית כמה מהר העלמנו את הקורונה בעיר שלנו?"
ד"ר רונן בר-אל, האוניברסיטה הפתוחה
ד"ר אביחי שניר, האקדמית נתניה ואוניברסיטת בר-אילן