מתבקש לפתוח טור שכזה עם משל החכה והדגים. אנחנו ננסה להתאפק קצת עם המטאפורה השחוקה, גם אם המאוד מתבקשת בנושא הזה ולבחון עוד כמה היבטים של מלחמה בעוני באמצעות חלוקת תלושי מזון.
חלוקה של תלושי מזון היא אמצעי מקובל לסיוע לאוכלוסיות חלשות, או "מוחלשות" כבון-טון הלשוני של השנים האחרונות, זה שמסיר מהפרט כל אחריות לגורלו, שהרי מישהו החליט להחליש אותו. בישראל היא הייתה נהוגה כבר מימי הצנע ונמשכה, בצורות שונות, עד לימי הקורונה.
גם בארה"ב למשל נהוגה חלוקה של תלושי מזון, לעתים באופן גורף, לעתים כאמצעי לתמרץ את האוכלוסייה לבצע פעולה מסוימת (למשל חלוקה של תלושי מזון תמורת מסירה של כלי נשק, במטרה להפחית את מספרם בידי האזרחים) - ובדרך כלל עם הרחבות בידי הדמוקרטים או קיצוצים בימי הרפובליקנים.
בישראל שבה (לרוב) הימין הפוליטי הוא שמאל חברתי, הגישה היא מעט יותר מעורבת, אבל ייאמר מיד: חלוקה של תלושי מזון אינה פסולה מעיקרה, באשר תפקידה הוא לגאול אנשים מחרפת רעב, שהיא הצרה שלהם אבל החרפה של כולנו.
אלא שלכל זה וליוזמה של מי שאמור להיות שר האוצר הבא של מדינת ישראל (זוכרים? אמור להחליף את בצלאל סמוטריץ' בעוד פחות משנתיים, אם יעמוד "חוק דרעי" במבחן בג"ץ), אין דבר וחצי דבר.
לא בכדי נזכרה כאן עובדת היותו של אריה דרעי שר האוצר הבא של מדינת ישראל (שוב, בכפוף למבחן המשפטי, שכן מדובר בעבריין מורשע וסדרתי, לפי כל פרמטר חוקי). העובדה הזו לכשעצמה די בה כדי להצביע על אובדן הדרך, לא בגלל הרקורד הפלילי של דרעי, אלא בגלל העובדה שלמשרד הכלכלי החשוב ביותר במדינת ישראל מונו שני אנשים שמייצגים גישות שאין הפוכות מהן:
סמוטריץ', חסיד הימין הכלכלי הקיצוני מבית מדרשו של פורום קהלת - ואיש שמאל חברתי קיצוני, תומך מדינת ומדיניות הרווחה, דרעי.
עכשיו נסו להבין מהי המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל, בין שני אלה: הרי זה כאילו היו ממנים ברוטציה את איתמר בן גביר ומרב מיכאלי לתפקיד שרי הביטחון של מדינת ישראל.
העובדה הזאת, שאיש לא יוכל להתווכח אתה, משקפת יותר מכל את המגמה הברורה של הממשלה: לא באנו לעשות, אין לנו תכנית, אבל יש לנו קופה מפוצצת בכסף שירשנו מקודמינו (פחות בזכות הממשלה הקודמת ויותר מכך שכיהנה בתקופה שבה הכלכלה הישראלית "התפוצצה" והעשירה את קופת המדינה במיסים שאיש לא יכול היה אפילו לחלום עליהם) - ועכשיו הבה נחלק את השלל, לא לפי מה שטוב למדינת ישראל, אלא לבייס שלנו.
כך נבזזת הקופה בידי סקטורים ספציפיים: הן רק אתמול, כשכל העיניים היו נשואות לירושלים, לדיון בבג"ץ בעניין ביטול עילת הסבירות, נבזזו (כחוק) מהקופה עוד חצי מיליארד שקלים לחינוך החרדי (זה של גפני וגולדקנופף). בחינוך הממלכתי-דתי (זה של סמוטריץ') אשכרה כבר לא יודעים מה לעשות עם כל הכסף שנשפך עליהם כגשם מאז נכנס השר למשרד האוצר - ולכן אין פלא שגם דרעי תובע את חלקו.
אז הנה הגענו לחכה ולדגים. עם כל הכבוד לטיעון הוותיק והנכון שאם תתן לאדם דג הוא יהיה שבע ליום אחד, אבל אם תתן בידיו חכה ותלמד אותו לדוג, הבטחת שהוא ישבע למשך שארית חייו, הרי שלפעמים צריך לחלק גם דגים.
אם אדם נמצא על סף רעב, הוא לא יכול ללמוד בסבלנות מקצוע שיעניק לו פרנסה להמשך החיים - קודם כל הוא צריך לאכול.
משום כך הרעיון של תלושי מזון אינו פסול על הסף, אבל - וזה "אבל" שמשנה את כל התמונה: הדג הזה חייב לבוא בשילוב עם קורס דיג. עם תכנית ארוכת טווח שתאפשר לעני לרכוש מקצוע ייחלץ אותו ואת משפחתו מעניים - וכאן מתחיל הקונפליקט הגדול עם "גישת דרעי" שאינה אלא שוחד בחירות במסווה.
לו היה דרעי דואג לעניים, הוא היה משיק - במקביל לחלוקת תלושי המזון, גם תכנית של השתלמות מקצועית. אולי אפילו מתנה את החלוקה בהרשמה לכזאת. שהרי בעלי מקצוע, במשפחה ישראלית ממוצעת שמונה שלושה ילדים ובה שני בני הזוג עובדים, לא אמורה להיות ענייה.
לכל היותר, בשוליים, היא תזדקק להשלמת הכנסה או לכל מני הקלות והנחות - בטח שלא לתלושי מזון. אבל דרעי לא מכוון לשם: הוא מעוניין ליצור דור של משפחות מרובות ילדים שתלויות בשירותי הסעד של מדינת ישראל כדי להתקיים, שתלויות בו, הגביר המיטיב, שיחלק להן תלושי מזון שבלעדיהן לא יוכלו לגמור את החודש.
תחת למגר את העוני, כפי שהיה מצופה ממי שרוממות הרווחה בגרונו, הוא מבקש להנציח אותו. ולכן - האם מפעל תלושי המזון שהוא מבקש להרחיב עתה, בניסיון לטפח עתודת מצביעים פוטנציאלית, הוא חוקי - את זה יקבע בית המשפט. מה שבטוח הוא שהוא לא מוסרי: גם כלפי שאר אזרחי ישראל שיממנו אותו מכיסם, אבל בראש ובראשונה כלפי העניים, שהקריטריונים שלפיהם יחולקו להם התלושים של דרעי, יבטיחו את העובדה שגם ילדיהם ייאלצו לחיות מתחת לקו העוני.