תלמידים יקרים, היום נלמד פרק באזרחות, המקצוע שקוצץ מתכנית הלימוד שלכם: איך יודעים שהבחירות בדרך? שר החינוך מפסיק לעסוק בחינוך ומתחיל לעסוק בפוליטיקה, כמו למשל יואב קיש שהודיע על תגבור לימודי יהדות בבתי הספר.
מה אתם אומרים - שהוא לא עסק בחינוך מעולם? כן, אתם צודקים - הממשלה הזאת בהחלט ביטלה אפילו את מראית-העין של עיסוק שרים בתחומם, ובכל זאת - בטח שמעתם שמחר צריך לבוא ללימודים עם מעדר קטן מהבית: זורעים, שותלים ונוטעים את גינת שבעת המינים בחצר האחורית של בית הספר, זאת ששימשה עד כה מעשנים ואוהבים צעירים.
יכול להיות שבלהט האירועים החמצתם את הבשורה על פי קיש (סליחה, זה מדת אחרת), אבל להרף העין שבין הבטחת ראש הממשלה שהיום ואולי מחר נשמע בשורות בנושא החטופים, לבין ההכחשה שלו, כחלוף פחות משעה, כיכב לרגע שר החינוך בכותרות.
לכאורה מדובר בהודעה תמימה, לפיה במסגרת חיזוק הזהות היהודית, לא חלילה באמצעות מצוות פדיון שבויים, אלא יותר בצורת "זכור את אשר עשה לך עמלק", יתוגברו לימודי היהדות בישראל.
וולט ודף גמרא
עלי להודות שבהתחלה שמחתי: לימוד יהדות הוא דבר חשוב בעיני. כמעט הכי חשוב בעידן שבו היהדות האורתודוכסית החשוכה והמנוונת מנכסת לעצמה את הערכים היהודים, כאילו רק מי שמשתמט מגיוס ועבודה יוכל לשמור עליהם.
אדרבא, חשבתי - לכאורה ממש כמו קיש: אין סיבה שילד בישראל שמכיר בעל פה שירים של אייל גולן לא יכיר גם את שיר השירים. אין סיבה שילד שיודע איך להזמין אוכל בוולט לא יידע לקרוא דף גמרא, אין סיבה שנערים שמזמינים מוצרים באלי-אקספרס, לא יידעו לערוך הבדלה.
רוצה לומר, ככל שמדובר בחיזוק של הכרות עם המורשת והמסורת היהודית, אני לגמרי טים קיש. אלא מה? שאז נזכרתי בכך שמערכת החינוך שירש קיש במצב רעוע, נמצאת על סף קריסה מוחלטת: מספר המורים פוחת ואלה שנשארים במערכת אינם תמיד הטובים ביותר, הישגי התלמידים יורדים בהתאמה, לימודי האנגלית - אפילו ברמת חמש יחידות - כבר לא מספיקים לכסות את הצורך של בוגר תיכון ועל מתמטיקה אין מה לדבר: איפה אנחנו ואיפה הפסגות שאליהן הביא נפתלי בנט את לימודי המתמטיקה בעת כהונתו?
לזכות קיש ייאמר שהוא חזה את הסערה הצפויה (זעקת "גוועלד" בפלגים מסוימים של הזהות היהודית) והבהיר כי התקציב יילקח מתקציב לימודי היהדות ולא חלילה מזה של אנגלית או מתמטיקה. מילים כדורבנות שהפכו אותו משר כושל למאחז עיניים של ממש.
משחק סכום אפס
למה אני מאשים את השר הנכבד בשקר, גם אם רק במשתמע? כי בסופו של דבר תכנית הלימודים היא משחק סכום אפס: מקצוע אחד שתתגבר יבוא על חשבון האחר.
כי בסופו של דבר יש גבול לכמות המידע שתלמידים יכולים לקלוט. יש גבול למספר השעות שהם יכולים ללמוד בכיתה (כלומר בשעות שבהם הם לא עודרים ומעשבים בגינת שבעת המינים!). יש גבול למשאבים שבית ספר נתון יכול להשקיע בתגבור בתחום מסוים. אז כן, לכאורה התקציב יבוא מתוך זה שהופנה מלכתחילה ללימודי יהדות. למעשה הוא יבוא בדיוק על חשבון לימודים אחרים.
ומילא כל זה, כי אפשר בהחלט לקוות שאם כבר מערכת החינוך של קיש מוציאה מטומטמים צעירים אל החיים הבוגרים, מוטב שיידעו לפחות איך להתפלל שיהיה להם מספיק כסף לשרוד את יוקר המחיה המאמיר. רק שמעל ההחלטה התמוהה של השר רובצת עננה.
בעצם, שתיים: אחת קשורה לנושא שבו פתחנו - הקדמת הבחירות. כלומר, קיש יודע ששום דבר ממה שהוא מציע לא ייושם (אף שר לא נוטע עץ זית בגינת שבעת המינים כדי שהמחליף שלו ימסוק...), אבל הוא פוזל כבר לא רק ליום שאחרי הבחירות אלא גם לזה שאחרי נתניהו ומבקש להצטייר בקרב הציבור הדתי והמפלגות החרדיות כ"יהודי מצטיין".
הקיש והכיס
האפשרות השנייה היא שקיש קצת דואג לכיס. לא לכיס שלו חלילה, בטח שלא ישירות, אלא לכזה של מקורבים, מכרים ואולי אף תורמים פוטנציאליים לפריימריז, שיש להם עניין בהגברת לימודי יהדות בבתי הספר.
כלומר, לא בדיוק בלימודים עצמם אלא יותר בתמורה שתשולם על ידי בית הספר לאיזו עמותה, ארגון או גוף מהגופים שעל פי משרד החינוך רק בעזרתם אפשר "לחזק" את הזהות היהודית... כי קיש אינו דואג רק לשעות תגבור בתחום - ומנחה את מנהלי בתי הספר לחזק את התחום, אלא גם אומר להם בדיוק למי לפנות כדי לקיים את הוראתו.
כלומר לא רק הצו החדש, אלא גם רשימה מאושרת ומפוקחת של קבלני ביצוע. במילים אחרות: יש ארגונים שאפילו אם כל מנהל או מנהלת בבית ספר יחליטו להשקיע רק כמה אלפי שקלים בחיזוק על פי הוראת השר, יעשו מיליונים רבים (כשמכפילים כמה אלפי שקלים באלף בתי ספר ברחבי הארץ) - וזו כבר עננה מסוג אחר.
נכון לרגע זה אין לי מושג אם לחיזוק תדמיתו כלוחם למען היהדות מתכוון קיש או שמא לחיזוק מערך של ארגונים-מטעם, אפשר בהחלט שלשניהם גם יחד (הרי לא טענו ששר החינוך הוא אדם נטול כישורים, אלא רק שהוא לא משתמש באף אחת מיכולותיו כדי לחזק את תלמידי ישראל), מה שבטוח הוא שההצעה של קיש, שהייתה מבורכת אולי בכל זמן אחר, נראית נלעגת בעת הזאת, כשהמערכת עליה הוא מופקד הולכת מדחי אל דחי.
בימים האלה, היא מזכירה את הבדיחה הישנה על האב שקורא את תעודת בנו, עובר מ"נכשל" אחד לאחר כמעט בכל המקצועות, עד שהוא מגיע ל"מצוין" במוזיקה - ודווקא אז סוטר לילד, תוך כדי שהוא גוער בו: "עם תעודה כזאת יש לך עוד חשק לשיר?"