במציאות של מטחי טילים, תקיפות באיראן, מגעים דיפלומטיים ושמועות על הפסקת אש, נדחקות החדשות הכלכליות לירכתי המהדורות. והנה אמש הייתה לשר האוצר הזדמנות לדבר נכחה אל פני האומה: משרד האוצר, בשיתוף ההסתדרות וארגוני המעסיקים, פרסם מתווה פיצוי למי שנפגעו כתוצאה מהמלחמה שהכריזה ישראל על איראן.
נכון שקצת כמו הטיסות לנתב"ג, מן הראוי שהיה מוכרז פיצוי כזה מוקדם יותר - ולא כאשר עצביהם של בעלי עסקים שגם כך מתרוצצים בין ממ"ד למקלט, כבר רופפים, אבל לא נהיה קטנוניים: מוטב לאחר 11 ימים מאשר לעולם לא.
המתווה כאן אינו העניין - מדובר במודל שהתגבש לאחר 7 באוקטובר ופעל (באופן כללי) בהצלחה, עד שהמשק התאושש מהשיתוק הכמעט מוחלט שאחז בו בראשית המערכה "ההיא".
מה שצריך להדאיג את אזרחי ישראל, בדגש על המגזר העסקי, הוא מצב הרוח של שר האוצר שלה. אמש זה ניכר כאשר הופיע במהדורה המוקדמת עם קרן מרציאנו: בפנים קורנות הוא בישר לעם היושב בציון על עתיד של שפע ורווחה, לאחר הניצחון הגדול על איראן שיוביל לסדר חדש במזרח התיכון.
ראשית אבהיר שהלוואי שסמוטריץ' צודק - הלוואי ומשושן הבירה תהיינה שוב ליהודים אורה ושמחה וששון וייקר. רק שעם כל הכבוד, סייעתא דשמיא - תמיד מצרך חיוני - אינה תחליף למדיניות כלכלית, כזו שאין למדינת ישראל ולשר האוצר שלה.
נתחיל דווקא בחיובי: נניח לרגע שאיראן הובסה (גם אם מבחינה תודעתית זה ממש לא כך, כי במזרח התיכון אתה טוב תמיד כמו במשחק האחרון שלך - ולפחות כרגע איראן היא זו שבחרה איך ומתי לסיים את ההתגוששות, מה שמשקם את ביטחונה העצמי, כפי שכבר למדנו מהסבבים מול חמאס). יש לכך השפעות מרחיקות לכת על ההוצאות הגלובליות (וכמובן גם הישראליות) בגין לוחמה בטרור.
את ההפסדים קל יחסית לחשב: אנחנו יודעים כמה עולה לנו יום לחימה, יודעים כמה עולה כל מיירט, יודעים איזה הפסד נגרם למשק בגין אובדן של ימי עבודה - ולא רק בישראל: גם סוחרי הנפט, למשל, יודעים להגיד כמה יעלה למשק האנרגיה יום של סגר במיצרי הורמוז. את הרווחים קשה יותר לכמת: כמה יחסוך העולם כתוצאה מהרחקתה של איראן מטיפוח ארגוני טרור כמעט בכל יבשת?
גם בישראל, לכאורה צפוי לנו רווח אדיר על הנייר: כמה פעמים כבר שמענו שצריך עוד כסף לתקציב הביטחון כדי להילחם באיראנים? עתה, לכאורה, אמור הסכום הזה לרדת דרמטית - אם אכן הסגנו (כפי שטוענים במערכת הביטחון, בממשלה ובממשל האמריקני) את תכנית הגרעין האיראנית שנים לאחור.
אלא שתקציב הביטחון כמוהו כיוקר המחיה: יצרנים ויבואנים מונופוליסטים מעלים את המחיר על פי החלטתם - ולעולם אינם מורידים אותו. כך גם באשר למונופול הביטחון: הזירה האיראנית תצטנן? יוקם לנו איום אחר.
זו כמובן אינה אשמתו של שר האוצר. אלא שבינתיים הוא שותף למדיניות שמקפיצה את ההוצאה השוטפת של צה"ל: אישור השתמטות בחוק גיוס מופרך, מונע מצה"ל כוח אדם זמין של בני 18-21 ומכריחה אותו לנצל כוח אדם יקר כאנשי מילואים (גם יקרים להעסקה, גם נגרעים מהפעילות המשקית).
זאת ועוד - כשר אוצר הוא שותף למנגנון של טריקים ושטיקים שנועד למנוע פגיעה כלכלית במשתמטים. עוד סיבה להוצאות כבדות ומיותרות למדינת ישראל.
אלא שזה, האמינו או לא, עוד הכסף הקטן. סמוטריץ' בונה עתה - ממש כפי שעשו חסידי אוסלו בשעתו, על שפע שיזרום לכאן מכל העולם: השקעות, פרויקטים אזוריים, מסילת רכבת מסעודיה, אתרי סקי בחרמון הסורי, ריביירה שתמשוך תיירים מביירות ועד עזה... על זה נאמר: "אשרי המאמין".
הבה נניח לרגע שאפילו מחצית מהחזון האוטופי הזה היא בת ביצוע בדורנו: האם העזתים "יהגרו מרצון" כפי שמייחל שר האוצר? האם הסעודים יעשו עסקים גלויים עם ממשלה שאישרה רק עתה 22 מאחזים פורחים באוויר, כדי שמשרד ההתיישבות של אורית סטרוק יוכל לנתב אליהם את מאות המיליונים שהפקיע סמוטריץ' מהכיס של כולנו?
נניח לרגע שיש מזרח תיכון חדש שמסוגל לפרוח תחת סדר אזורי מעודכן, האם שר האוצר הוא חלק ממנו? בהנחה שסמוטריץ' אינו מודיע על פרישה מתפקידו, האם הוא חושב שהוא מסוגל להיות שמן על גלגלי הרכבת שתגיע מהודו דרך ריאד, עמוסת סחורות לתחנת אילת?
השאלות בפסקה הקודמת היו כולן רטוריות: לישראל יש בהחלט מה להרוויח מעיצוב מחדש של פני המזרח התיכון. העניין הוא שסמוטריץ' ושותפיו בוחרים להיות חלק מהמזרח התיכון הישן, ולכן לא יכולים להיות חלק מהפתרון. אז על מה הוא מבסס את תחזיות הרווחה והשפע שלו? על כלום ושום דבר, על אחיזת עיניים.
בעודו מודיע על תכנית שתעלה לאוצר המדינה כארבעה מיליארד שקל ובעוד מצוי בשיאה (הלוואי שבסופה) של מערכה שעלותה למעלה ממיליון שקל ליום, היה על שר אוצר אחראי להיות קצת מודאג באשר לשאלה מהיכן יגיע הכסף - בתקציב שגם כך מתוח עד לקצה גבולות הגירעון. מה יהיה על התקוות של סמוטריץ' ובכן אתם יכולים לשאול את אלפי המועסקים החדשים באינטל עליהם בישרו שר האוצר וראש הממשלה, אחרי הבלון החם שהפריחו עם 25 מיליארד דולר השקעה בתוכו. או אולי טוב יותר - אתם מוזמנים לבדוק עם תושבי קריית שמונה שהובטחו להם מיליארדים. אולי עם המילואימניקים ששוחים בכסף בין צו 8 אחד למשנהו.
כמו ילד שנמאס לו לשבת בממ"ד, רץ שר האוצר לאולפנים מיד לאחר שגמר להציג את מתווה הפיצויים לעסקים. רץ בלי לדעת שהסכנה חלפה. מה אכפת לו? הן האחריות היא ממנו והלאה - אנחנו אלה שנספוג את רסיסי היירוט.