מחיר הנפט מזנק. בפעם האחרונה שבה בדקתי עמד מחירה של זו על 115 דולר - ואפשר שעוד היד נטויה. מיותר לציין שבעולם שבו - עם כל הכבוד לחלופות, מגז טבעי ועד לאנרגיה ירוקה - הצורך בנפט גולמי הוא כאוויר לנשימה, הרי שעלייה במחיר הנפט פירושה עליית מחירים גורפת: משילוח ימי וכרטיסי טיסה - ועד ללחם וריבה בסופרמרקט.
כל עוד העלייה במחיר הנפט היא תגובה זמנית לאירוע קצר מועד (למשל מבצע באיראן שיסתיים בטווח של שבוע-שבועיים), ניחא - ההשפעה על השווקים (והמחירים) תהיה קצרת טווח, כלומר: תגרום להחרפה קלה ביוקר המחיה ותמנע הורדת ריבית, אבל לא תחולל דרמות של ממש (למרות שלבהלה בשווקים יש לעיתים חוקים משלה).
אבל מה יקרה אם המלחמה תימשך ומחיר הנפט הגבוה יגרום לעלייה של ממש בתשומות הייצור ובעקבותיה לעלייה מתמשכת ביוקר המחיה?
לא צריך להיות ברק רביד, שנמצא על הספיד-דיאל של דונלד טראמפ כדי להבין שהשאלה הזאת טורדת מאוד את מנוחתו של נשיא ארה"ב. למעשה - היא זאת שתשפיע אולי יותר מכל דבר אחר על משך המלחמה באיראן ועל אופן סיומה.
בנפתולי הנפט
טראמפ אולי אימפולסיבי, אבל רחוק מלהיות טיפש. הוא לקח בחשבון שההרפתקה האיראנית שלו תגרום לזינוק במחירי הנפט. הוא רק הימר שכל עוד זה יימשך משהו כמו חודש (שליש ממנו כבר מאחורינו) הרי שהוא הצליח לגדר את הסיכון. בתנאי כמובן שיצליח להביא הישג משמעותי (או לפחות משהו שאפשר לשווק ככזה).
שכן, אם תסתיים המלחמה ללא הישג דרמטי, הרי שטראמפ אולי יינצל מפגיעה ארוכת טווח של נפט יקר, אבל יספוג מהלומה תדמיתית שתתורגם, בטווח הארוך, להחלשת ארה"ב לא רק ברמה האסטרטגית-ביטחונית, אלא אף סביב שולחן המו"מ בנוגע למכסי המגן למשל, בבת עינו של הנשיא.
כלומר, יש פה התנגשות אינטרסים בין הטווח הארוך (ניצחון מוחץ במלחמה, בהנחה שזה אפשרי) לבין הטווח הקצר - למנוע עלייה ביוקר המחיה שעלולה לעלות לו באיבוד הסנאט ובית הנבחרים.
מה יעשה טראמפ? קשה מאוד לדעת אצל כל אחד, בוודאי אצל נשיא שלא פועל תמיד בהתאם למצופה (בלשון המעטה), אבל באופן כללי ניתן לומר שפוליטיקאים מעדיפים כמעט תמיד את הטווח הקצר, זה שמייצר הישג פוליטי ממשי וכמעט- מידי (גם אם לא מדובר בניצחון אלא במניעת תבוסה). דוגמה מפתיעה לכך אפשר לראות בהתנגשות האינטרסים שמתקיימת בישראל.
בינתיים, בישראל
לבנימין נתניהו יש אינטרס, קריטי מבחינתו, להביא הישג שאותו אפשר יהיה לשווק כניצחון באיראן. ניסיון העבר הוא קצת בעוכריו: ההישג העיקרי של הסכם סיום המלחמה בעזה (שחרור החטופים) כבר מאחוריו, משמע - מאבד מערכו.
לעומת זאת המחיר (התחזקות חמאס) הופך להיות מוחשי מיום ליום - וכלל לא בטוח שטראמפ, שמערכת היחסים הקרובה עמו היא הנכס האלקטורלי הגדול ביותר של ראש הממשלה, יאפשר את חידוש הלחימה.
כלומר, עלול להיווצר ניגוד אינטרסים בין נתניהו לנשיא ארה"ב, דבר שלא קרה עד כה לאורך השנה האחרונה שבה הם מכהנים במקביל. אם כך יהיה, יתכן שנתניהו יצטרך לנהל סיכונים: מה יפגע בו יותר בבחירות: עימות פומבי עם הנשיא או מה שייתפס כהתעצמות חמאס ברצועה.
לא רק אצל נתניהו עשוי ניגוד אינטרסים כזה להיווצר. למדינת ישראל בכלל יש ניגוד מתמשך בין הצורך הפוליטי של הממשלה להיות מזוהה עם דירבון ארה"ב ליציאה למלחמה, לבין האינטרס שלא יחשבו כך בזירה הבינלאומית.
שימו לב למסרים השונים של נתניהו לתקשורת הזרה והמקומית. בעברית הוא רוצה שנחשוב שהוא-הוא, במו ידיו היה מי שהביא את טראמפ לתקוף באיראן, שתכניות המלחמה תוכננו בקפידה בפגישה ההיא במאר א-לאגו שנראתה לרבים, בשעתה, כתחינה נואשת של נתניהו לנשיא האמריקני שנוטה להחליט שלא לתקוף.
דלק לאנטישמיות
למה זה עוזר לנתניהו בזריה הפנימית, נדמה שאין צורך להסביר. למה זה רע למדינת ישראל בעולם? כי מדובר בחומר דלק מעולה להתגברות האנטישמיות: הנה הישראלים, אומרים לעצמם רבים (ובמילה "ישראלים" מתכוונים גם ליהודים), שוב האינטרסים שלהם, כלומר הרווח והרווחה שלהם, פוגעים לנו בכיס, שוב הם מחרחרים מלחמה שממנה רק הם ייצאו מנצחים...
לכל אלה יש להוכיח שלא ישראל היא שיזמה את הסבב הנוכחי, שלא היא שגררה את האמריקאים למלחמת יש-ברירה, שהיא בסך הכל מגינה על עצמה. כלומר, הפוך ממה שמבקש ראש ממשלת ישראל לומר לציבור בארצו.
איזה אינטרס יגבר? מוקדם לדעת. ככל שזה תלוי בנתניהו המטרה היא לקרב מספיק בין המלחמה באיראן לבחירות כדי לאפשר לו להנות ממה שישווק לציבור כניצחון, אבל לא להיגרר למלחמת התשה יקרה: בחיי אדם, במורל הלאומי וכמובן גם בכסף.
אצל טראמפ, שמרגיש כבר איך הבעירה בחביות הנפט מלחכת את שולי הכלכלה האמריקאית (מרכיב חשוב בהרבה בדעת הקהל בארה"ב מאשר הכלכלה הישראלית לישראלים), טווח הזמנים הוא קצר יותר.
כבר אמרנו: פוליטיקאים נוטים להקריב אינטרסים לאומיים ארוכי טווח תמורת הישג פוליטי מהיר. ולפיכך - עוד שבוע של עלייה במחיר הנפט - וטראמפ יחתור לסיום הלחימה, כשהוא משווק "שברי יירוט" של הצלחות, כניצחון מזהיר.
