זה בנק או סוחר סוסים: למה הריבית שהציעו לי פחות טובה ממה שיש בפרסומת?

את חטאי אני מזכיר היום: גם אני, כמו רובכם, אדיש לרוב לפרסומות של הבנקים. כלומר, אני עוקב אחר דביר בנדק וחן אמסלם שמתגאים בשירות של מזרחי-טפחות, ממלמל מילות הערכה לפרויקטים החברתיים של בנק הפועלים, מתרגש - כי איך אוכל שלא - מרותם סלע, ומאמין לכל מילה של גלעד כהנא בנוגע לבנק וואן-זירו, אבל נשאר נאמן לבנק שלי, זה שצמח בשנים האחרונות והפך לגדול בישראל.

לא אסגיר את שמו, אבל צבעיו הם כחול ותכלת, יש לו פרזנטור מוכר - שחקן וזמר ששמו מתחרז עם "טל גורן" - ואפרופו זמרים, הוא גייס לחלק מתשדיריו את הפופולרי שבזמרי ישראל, שנקרא לו לצורך העניין "עופר אגם".

והנה רצה הגורל, והצורך שלי בשירות בנקאי פגש את אחד השירותים שמקדם הבנק, כזה שמבטיח להאיץ את הכסף של לקוחותיו (אני, אני!) קדימה.

הקוראים היקרים והוותיקים יותר של המדור, יודעים שלפני מעט פחות משנה נפטרה אמי והותירה לי כמה זוזים. מיהרתי ו"סגרתי" אותם בפיקדון חצי שנתי ששילם רבית סבירה - ולא מזמן השתחרר לו הכסף מהתכנית "ההיא" וחזר לחשבון העו"ש שלי.

מאחר שכידוע לכם הייתי עסוק בתכנון החתונה, חנה הכסף במשך כמה שבועות בחשבון, ועם שובי לשגרה, התפניתי לחשוב מה אעשה בו. מבלי להיכנס לפרטים אומר שלא מדובר בסכום משנה-חיים, אבל בהחלט בסכום סביר עד מכובד לפיקדון שנתי.

כך אירע שהבטחתו של הבנק "להאיץ" את כספי פגשה יתרת זכות נאה בחשבוני. מהי אותה "האצה", אתם שואלים? ובכן, בדקתי ומצאתי: ריבית מובטחת של 4% למי שיסגור מעל ל-50,000 שקל, למשך שנה לפחות.

נלהב התקשרתי לסניף הבנק שלי. וביקשתי מהפקידה להאיץ את כספי... היא שבה אלי כחלוף כמה שעות ובפיה בשורה: "אם תסגור לשנה, נוכל לתת לך רבית של 3.8%!".

"סליחה", תמהתי, "אולי הבנתי לא נכון, אבל בדיוק נחשפתי לפרסומת הנהדרת שלכם שמבטיחה 4% רבית לפיקדון שנתי".

"כן" השיבה הפקידה (סליחה: "הבנקאית האישית"), והוסיפה: "אבל זה רק לכסף חדש!".

"מה זאת אומרת?" התפלאתי - ונעניתי מיד: "זה כסף שלא היה לך קודם בחשבון".

ניסיתי לשמור על קור רוח, אבל בלב חשתי את הטורים עולים: "יש לי רעיון" אמרתי לה, "ראשית - מוטב שתבהירו זאת בפרסומים המושקעים שלכם, ממש כמו שחברות הכבלים והלווין נוהגות לציין 'למצטרפים חדשים בלבד'. שנית - מצאתי פתרון: בואי אמשוך את הכסף הזה מהחשבון ואז אחזיר אותו כך שיהיה 'חדש' לגמרי. מה את אומרת?".

הבנקאית האישית ענתה שלא זאת הכוונה כמובן, שהלקוח ימשוך את כספו באופן מלאכותי, רק כדי להחזיר אותו לחשבון כ"חדש" ולהנות מתנאי המבצע. מה שגרם לי להעלות רעיון אפילו עוד יותר טוב: "את צודקת, זה באמת יהיה אידיוטי מצדי למשוך את הכסף ולהשיב אותו לחשבון רק כדי לסגור אותו לשנה בהפרש של 0.2% של ריבית טובה יותר מזו שאת מציעה. לכן אני אוציא אותו ואעביר אותו לפיקדון בבנק אחר, שמציע תנאים טובים יותר לכסף חדש או לפחות שמחלקת הפרסום שלו לא מבטיחה הבטחות שמחלקת הבנקאות האישית שלו לא יכולה לקיים. איך זה נשמע לך?".

הבנקאית האישית שלי לקחה את הציניות שלי די קשה (ואישית!) והבטיחה לבדוק ולשוב אלי בהקדם עם הצעה חדשה, אחרי שתקבל כמובן את אישור המנהל או המנהלת. עכשיו תתקרבו בבקשה כדי שאוכל לשאול אתכם, ככה בינינו, בשקט: אליכם חזרו כבר מהבנק?

למה אני שואל? כי גם אלי לא חזרו. אולי היה להם סופשבוע קשה, אולי איזה חג או יום צום או חופשה שנתית או שסתם הם עשו רווח שנתי כזה גדול עד שלא חשוב להם לתת שירות טוב ללקוח טוב וותיק שלהם, אחד שמעולם לא התווכח על עמלה, אולי אפילו קצת פראייר, אבל עדיין, אחד שלא אוהב שמ@%$ים אותו.

הסיפור הוא כמובן לא אותם 0.2% ריבית שהובטחו ולא קוימו. הסיפור הוא על תחושות. הסיפור הוא על בנק גדול, הכי גדול שיש, שמבטיח לציבור הבטחה שאינו יכול לעמוד בה (כלומר, אני מניח שמשהו באותיות הקטנות, בסגנון "כפוף לתנאי הבנק" או משהו דומה, מגן עליהם, ועדיין - אם אני, ששם לב לפרטים, הוטעיתי, סביר להניח שכמוני גם רבים אחרים), שמשקיע מיליונים רבים בפרזנטור א' השחקן ובפרזנטור ב' הזמר (והזמיר), שמציע טלפון לתקשורת ישירה עם המנכ"ל שלהם ושירות טלפוני 24/6 (שאכן עובד ביעילות!) - אבל לא באמת נלחם על הלקוחות שלו.

אז מה הטעם, חברים? תגידו לי אתם, טל גורן השחקן ועופר אגם הזמר, שאולי יסלסל לי את התשובה, כי אני לא מצליח להבין.

מה שכן ברור לי הוא שמחר בבוקר יקיים לפחות צד אחד את הבטחתו: אם לא הבנק ששווה רווח של מיליארדים בכל רבעון, אזי לפחות הלקוח הזה ששווה רק כמה מאות אלפים, אותם יעביר לבנק אחר. אולי גדול קצת פחות, אבל לפחות כזה שיקפיד לתת לי את ההרגשה שאני חשוב לו קצת יותר.