מחקר חדש שנערך באוניברסיטת תל אביב, חושף את עומק הכישלון של הממשלה במלחמה ביוקר המחיה, עם זינוק של קרוב ל-19% ביוקר המחיה, בארבע שנות כהונת הממשלה הנוכחית (פחות רבעון שהיה עדיין תחת הממשלה הקודמת, בחודשים אוקטובר-דצמבר 2022).
ממשלות בישראל מתקשות לטפל ביוקר המחיה, זה כמעט תורשתי, אבל במקרה של הממשלה הנוכחית נדמה כי הכישלון חרוץ במיוחד.
אם בכהונתה הקצרה של ממשלת השינוי עוד היה ניסיון לעשות משהו (מהרפורמה בחקלאות, שבוטלה בינתיים ועד למכתב האיומים ששיגרו שר האוצר ליברמן ושרת הכלכלה ברביבאי, ליצרנים וליבואנים הגדולים, לבל יעזו להעלות מחירים), הרי שבממשלה הנוכחית הרימו ידיים מהר מדי.
ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה: עם הצגת תכנית להורדת יוקר המחיה והקמת קבינט מיוחד וייעודי לתופעה. אלא שעוד לפני 7 באוקטובר החלו החריקות (הוועדה למלחמה ביוקר המחיה התכנסה רק פעם אחת - וגם בפעם הזאת החרים שר האוצר את הדיון) והמלחמה הורידה כליל את הנושא מעל סדר היום.
כך אירע שדווקא בתקופה שבה הפכו ההוצאות על מזון גם לבילוי (כאשר המסעדות ומוסדות התרבות נסגרו מחשש למתקפות טילים), שילמנו ביוקר רב.
מהר מאוד למדו יצרני המזון והיבואנים הגדולים כי בהיעדר רגולציה אפקטיבית, איש הישר בעיניו יעשה: מחירים זינקו בלי קשר לעלות חומרי הגלם, הייצור, השינוע והשיווק.
יתרה מזאת: גם כאשר שערי המטבע הגדילו מאוד את רווחי היצרנים (בשל עלויות פחותות של חומרי גלם מיובאים) או היבואנים (שרוכשים במט"ח ומוכרים בשקלים), לא נרשמו הוזלות אלא כגימיק.
משלמים ביוקר
בישראל יש זיהוי מובהק בין מעמד סוציו-אקונומי לדפוסי הצבעה. נכון שיש יוצאים מן הכלל, אבל בהכללה (שדי משקפת את המציאות), ניתן לומר שככל שמטפסים במעלה העשירונים, נוטה ההצבעה למרכז ושמאלה. כלומר - קבוצת המפלגות המכונות "גוש השינוי", בעוד ככל שיורדים בהם, מתחזק מעמדן של מפלגות הקואליציה.
הנה עוד נתון: השכבות החלשות נפגעות מהעלייה ביוקר המחיה הרבה יותר מהשכבות החזקות, או אם להמשיך את המדרג מהפסקה הקודמת - מצביעי מפלגות הקואליציה נפגעים מהעלייה ביוקר המחיה הרבה יותר מאשר מצביעי האופוזיציה.
מה הסיבות לכך - והרי בכניסה לסופרמרקטים אין אבחנה לפי שיוך פוליטי...? ובכן, יוקר המחיה טופח ביתר חוזקה על פני השכבות החלשות בשני היבטים עיקריים: נפח ההוצאות על מזון מההכנסה והעלות במונחי ויתור.
נתחיל במשתנה הראשון: ככל שיורדת רמת ההכנסה עולה בה חלקו של סל הקניות, כלומר - של ההוצאות על מזון ומוצרים חיוניים משלימים. כך למשל בעל הכנסה של 20,000 שקל לחודש, שהוציא על הקניות החודשיות בסופרמרקט 5,000 שקל, נפרד מ-25% מהכנסתו לטובת הרכישה.
לעומתו בעל הכנסה של 10,000 שקל, גם אם ניסה להצטמצם, ערך סקר שוק, חיפש מבצעים וכיו"ב והצליח לשלם כ-20% פחות מחברו העשיר יותר, כלומר - רכש בסופרמרקט באותו החודש רק ב-4,000 שקל, נפרד מ-40% משכרו!
וזה עוד אחרי צרכנות נבונה, שכן אם לא היה מצטמצם - וקונה בדיוק כמו חברו העשיר ממנו, הרי שהיה מוציא מחצית משכרו על רכישות מזון ומוצרים חיוניים משלימים.
כלומר, בשקלים היו שניהם מוציאים את אותו הסכום בדיוק. במונחי כוח הקנייה שלהם היה העני מבין השניים משלם כפליים מרעהו.
לחתוך בבשר החי
כמובן שבמצב עניינים שכזה נשארת לחלש יותר פחות הכנסה פנויה ליתר הוצאות המחיה - מקריטיות, כגון שכר דירה או ההחזר החודשי של המשכנתה ועד למה שהופך עבורו למותרות: בילוי בקולנוע, במסעדה או תשלום עבור חוגים לילדים.
המשפט האחרון מביא אותנו לפגיעה העיקרית השנייה בשכבות החלשות, יותר מאשר במבוססות, או בהקבלה לדפוסי ההצבעה (ונזכיר שוב: בהכללה), במצביעי גוש נתניהו לעומת מצביעי גוש השינוי: העלות במונחי ויתור.
נחזור לצמד החברים שאחד מהם מרוויח כ-20,000 שקל לחודש, לעומת חברו שמשתכר כמחצית מהסכום. המבוסס יותר, כשהוא נאלץ להצטמצם, יוותר למשל על החופשה השנתית בחו"ל, ידחה את שדרוג הרכב, יקצץ בארוחות בחוץ או יצרוך פחות תרבות ובידור (הענף הראשון להיפגע בעת משבר).
במילים אחרות: לא כיף, אבל אפשר לחיות, ובעיקר לא צריך לקצץ בהוצאות המיזוג בקיץ או החימום בחורף, לא צריך לצמצם את החוגים לילדים (שלא לדבר על שיעורים פרטיים, נתון שעשויה להיות לו השלכה על יכולת ההשתכרות העתידית שלהם וכתוצאה מכך על העמקת הפער החברתי) ובטח שלא להוציא מעגלת הקניות בסופרמרקט פריטים יקרים.
לעומתו, אצל החבר ששכרו נמוך, כל עלייה ביוקר המחייה, כלומר בעלות מוצרי המזון, מתבטאת בוויתורים כואבים הרבה יותר. אם לשאול מונחים ארכאיים מהשיח הכלכלי-צרכני, הרי שכאשר האמיד יותר "מהדק את החגורה", הרי שהחלש צריך "לחתוך בבשר החי".
כלומר, לא רק העלות באחוזים של הקנייה בסופרמרקט לבעלי השכר הנמוך היא גבוהה יותר, אלא גם התמחור הרגשי, הנפשי והמעמדי של משמעות התייקרותה הוא גבוה הרבה יותר.
זהות במבחן
עכשיו נזכיר בשלישית כי יש יותר מבוססים כלכלית בגוש השינוי לעומת מבוססים פחות, לשון המעטה, בקרב מצביעי הקואליציה. כלומר: רק על פי פגיעתו של יוקר המחיה בהם, מצביעי נתניהו בוחרים במפורש נגד האינטרס הכלכלי שלהם.
אז נכון שיש למצביעים גם שיקולים אחרים, ממדיניות חוץ וביטחון ועד ליחס בין דת למדינה, נושאים שמהווים אף הם נימוקים לבחירה במפלגה כזאת או אחרת, אבל ככל שכבודם של אלה במקומם מונח, נדמה כי אין עוד מקום כיוקר המחיה, שבו הפוליטיקה של הזהות גוברת על הפוליטיקה של האינטרס.
בשורה התחתונה, שרק מתחזקת נוכח המחקר של אוניברסיטת תל אביב, שחשף את הנתונים המבהילים על כישלון המלחמה של הממשלה היוצאת ביוקר המחיה: רבים מאזרחי ישראל, בעומדם מאחורי הפרגוד מול פתקי ההצבעה, שואלים את עצמם "מי אנחנו?" ולא: "מה אנחנו רוצים להשיג?".
ולתשובה יש תג מחיר: מצביעי נתניהו משלמים ביוקר רב עבור התמיכה בו. ספק אם זה ישנה את הצבעתם, אבל חשוב שיידעו זאת.