הממשלה משחקת בכיפופי ידיים על התקציב - וזה הנזק

הממשלה מתקשה להעביר תקציב, וזה אומר שגם בכמה חודשים הקרובים (לפחות), גידול בהוצאות הממשלה יקרה דרך מה שזכה לשם "קופסאות קורונה". אני לא יודע מי החליט לקרוא לתוספות תקציביות קופסאות, אבל לדעתי עדיף היה לקרוא להם חמגשיות.

כי הביטוי קופסאות קורונה מתאר מצב שבו הממשלה רוצה להגדיל הוצאות, אבל היא לא רשאית לעשות את זה בגלל שאנחנו תקועים עם תקציב מ-2019, והחוק לא מאפשר חריגה מתקציב. כדי לאפשר לממשלה בכל זאת להגדיל הוצאות, המציאו ישראבלוף: רושמים את ההוצאות הלא מאושרות בסעיף מיוחד שכאילו לא שייך לתקציב וקוראים לזה קופסאות. כמובן שכמו כל ישראבלוף אחר, מישהו יצטרך לשלם את זה. במקרה של קופסאות הקורונה, מי שיצטרך לשלם זה אנחנו, הילדים, הנכדים, והנינים שלנו, כי את חובות הקורונה מדינת ישראל תסיים לשלם רק בעוד 100 שנים.

אבל זאת לא הבעיה העיקרית שלי עם קופסאות הקורונה. מדינת ישראל מתמודדת עם משבר חסר תקדים, ולכן מובן וסביר שלממשלה יהיו הוצאות חריגות. הבעיה העיקרית שלי היא שקופסאות הקורונה מאפשרות לממשלה לוותר על סדרי עדיפויות.

התפקיד העיקרי של הממשלה הוא לקבוע תקציב. באמצעות התקציב, הממשלה מגדירה את סדרי העדיפויות שלה. היא קובעת מה חשוב ולכן צריך להקצות לו סכומים גדולים, ומה פחות חשוב ולכן אפשר לא להקצות לו כלום. כבוחר, אני פוגש את המדיניות של הממשלה באמצעות התקציב: אם אני מקבל שירותים טובים במקומות שחשובים לי, סימן שסדרי העדיפויות שלי ושל הממשלה דומים. אם לא, אני אצביע למישהו אחר.

אבל כשהממשלה מתעסקת בקופסאות, אין סדרי עדיפויות, וכשלממשלה אין סדרי עדיפויות, אין לה שום בעיה להוציא. האחיות דורשות תוספות, האחיות מקבלות תוספות. העובדים הסוציאליים רוצים תוספות, העובדים הסוציאליים מקבלים תוספות. העצמאים מפגינים, העצמאים מקבלים תוספות.

אין לי שום דבר נגד כל התוספות האלו. הקורונה העלתה את עומס העבודה על עו"סים ועל העובדים במקצועות הרפואה, ובהחלט יש מקום לפצות אותם. יש גם מקום לפצות את אותם עצמאים שהחלטות הממשלה השאירו בלי עבודה ובלי תקווה. אבל בעולם שבו יש סדרי עדיפויות, אז יודעים שאם העו"סים והאחיות הפכו להיות יותר חשובים, יש דברים אחרים שהפכו להיות פחות חשובים, ובמקומות שהפכו לפחות חשובים אפשר לקצץ. למשל, אפשר לקצץ בביטחון כי גם האויבים מסביבנו עסוקים עכשיו בקורונה במקום במלחמות. יש גם לא מעט עובדי מדינה שעומס העבודה שלהם הצטמצם מאוד בגלל הקורונה. יש גם הרבה מקומות אחרים לקיצוצים.

חלוקה של כסף לכל אזרח היא הדוגמה הכי יפה למה קורה כשאין סדרי עדיפויות. כשהממשלה פועלת תחת מגבלה שמכריחה אותה לקבוע סדרי עדיפויות, ברור אפילו לשרים בממשלה שצריך לחלק למי שצריך ולקחת ממי שיש לו יותר. אבל אם אין מגבלות, אז למה לא לחלק לכולם?

בנוסף, מכיוון שמדובר בקופסאות ולא בתקציב, כל הכספים שהממשלה מחלקת הם רק עד סוף הקורונה. זה גורם להוצאות האלה להראות חד פעמיות, והרבה יותר קל לאשר בממשלה הוצאה חד-פעמית מאשר הוצאה קבועה. אבל אנשים שמקבלים תוספת תקציב מתרגלים לזה, ומה הממשלה תעשה בעוד כמה חודשים כשהיא תצטרך לספר לעו"סים ולאחיות שנגמרה הקורונה והיא מפסיקה לשלם?

אולי עדיף לא לדעת. כי כפי שכתבתי כבר קודם, תקציב מאפשר לי לדעת מה סדרי העדיפויות של הממשלה, והאם הם מתאימים לי או לא. קופסאות קורונה מאפשרות לי לדעת רק דבר אחד: המסים שלי ישמשו לשלם את החובות שיישארו, וזה הרבה מאוד כסף.

ד"ר אביחי שניר - האקדמית נתניה ואוניברסיטת בר-אילן