גלנט טוען שמערכת החינוך מרסנת הדבקה - האמת קצת שונה

לפני 140 שנים, מארק טווין כתב חיבור קצר על התנוונות אומנות השקר. הוא לא התכוון להגיד שאנשים בימיו הפסיקו לשקר, אלא שהם איבדו את הכישרון לשקר באופן מוצלח. מעניין מה היה לו להגיד אם הוא היה רואה לאיזה שפל הידרדרה אומנות השקר בימינו.

קחו לדוגמה את שר החינוך, יואב גלנט. הוא אמר בראיון השבוע ש"אי אפשר לקיים סגר מלא כאשר מערכת החינוך פתוחה. לא מפני שמערכת החינוך מדביקה או בתי הספר מדבקים, ההפך - הם מרסנים, אבל זה יוצר תנועות של מיליוני אנשים ברחבי הארץ ובהיבט הזה מערכת החינוך חייבת לתרום את חלקה למאמץ הלאומי".

במשפט הזה יש כמה שקרים, חלק מהם מוצלחים, חלק פחות. השקר הכי מוצלח זאת הטענה של השר שמערכת החינוך ובתי הספר לא מדבקים. זה שקר מוצלח, כי השר גלנט אומר אמת. מערכות לא יכולות להדביק ובתי-ספר לא יכולים להידבק. הבעיה כמובן, היא שתלמידים ומורים דווקא כן מדביקים ונדבקים, ועל זה גלנט דווקא לא מדבר.

שקר פחות מוצלח הוא הטענה שמערכת החינוך מרסנת את התחלואה. הסגר השני התחיל בגלל שבספטמבר, בתוך שבועיים מפתיחת בתי הספר מספר החולים שהתגלו בכל יום קפץ פי שלושה. שבועיים אחרי שהסגר התחיל, מספר החולים החדשים כבר ירד בחדות. בסגר הזה, לעומת זאת, לא רק שמספר החולים לא יורד, הוא רק עולה. בתחילת הסגר גילו כ- 4,000 חולים חדשים ביום. השבוע, כבר גילו בכל יום מעל 8,000. ההבדל העיקרי בין הסגר השני והסגר הנוכחי הוא שבסגר השני בתי הספר היו סגורים, ובנוכחי לא. הניסיון של השר לטעון אחרת, מזכיר לי את האמירה של מארק טווין לגבי שלושה סוגים של שקרים: שקרים, שקרים ארורים, וסטטיסטיקה.

שקר עוד פחות מוצלח של השר זאת האמירה שלא התלמידים והמורים מעבירים קורונה, אלא ההורים של התלמידים. האם השר מתכוון שהורים שמים את הילדים בבית ספר ואז מתחילים לטייל ברחבי הארץ כדי להידבק ולהדביק אחרים? או אולי הוא מתכוון שהתפקיד של התלמידים הוא להישאר בבית ולהשגיח שההורים לא ידביקו אף אחד?

והשקר הכי פחות מוצלח הוא כשהשר מדבר על כך שמערכת החינוך צריכה לתרום את חלקה למאמץ הלאומי. זה אולי נשמע כאילו המורים והתלמידים יוצאים בפיקודו למבצע חשאי בעורף הקורונה. בפועל, משרד החינוך נכנע לדרישה של ארגוני המורים, וכולם עוברים לזום. אני יודע מידע אישי שמורים עובדים קשה גם כשהם מלמדים בזום. אבל ללמד בזום זאת לא בדיוק תרומה למאמץ הלאומי.

אם שר החינוך היה רוצה לתרום למאמץ הלאומי, הוא יכל, למשל, לוודא שמוסדות החינוך החרדיים שומרים על הכללים, כדי לצמצם את הזמן עד שאפשר יהיה לפתוח את החנויות והקניונים. הוא יכל להאבק כדי שהמורים יחוסנו בשלב מוקדם יחסית, כדי שהם ירגישו בטוחים לחזור לכיתות. במינימום, הוא יכל להילחם בממשלה על הקיצוץ בשכר הבכירים, כדי שכולנו נראה איך שרי הממשלה, בהנהגתו, נותנים דוגמה אישית. אבל מתברר שיותר קל לשרים לדבר על דוגמה אישית, מלתת אחת.

ד"ר אביחי שניר -האקדמית נתניה ואוניברסיטת בר-אילן