קרן הארנונה וחוק ההסדרים: מה זה בכלל ועל מה המהומה?

ברשותכם נתחיל היישר מהבסיס. בישראל יש מצוקת דיור. מדינה עם הריבוי הטבעי הגדול ביותר בגוש ה-OECD, שיש בה עתודות קרקע מצומצמות (תכף נגיע לזה), היא מועדת למצוקת דיור.

עובדה היא שלמרות העלאות הרבית שהרחיקו משוק הנדל"ן את המשקיעים, מחירי הדירות רק "נבלמו" או ירדו בשברי אחוזים - ולא הוזלו משמעותית. עד כמה רבה המצוקה אנו למדים גם מהנתון שפורסם אתמול לפיו שכר הדירה (לשוכרים חדשים) זינק ב-9%, כלומר מי שידו אינה משגת לרכוש דירה ולא יכול או רוצה לחזור "לגור עם ההורים", נאלץ להמשיך לשלם מחירי שכירות מופרכים.

ייאמר מיד: הסיבה העיקרית למחסור בשטחי בנייה למגורים היא תאוות הבצע של מדינת ישראל, שאוחזת בקרקעות באמצעות רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) ומוכרת אותן במחיר מופקע לקבלנים, אבל מאחר שהמדינה הרי לא תכניס יד לכיס של עצמה, היא מנסה לגשת אל הבעיה מכיוונים אחרים, שיש לומר מראש: הם פחות משמעותיים (מיד נגיע לסכומים, כדי שתבינו שהמאבק הנוכחי אינו על כסף אלא בעיקר על כוח).

סיבה נוספת למצוקת הדיור ולמחירי הדירות הגבוהים, היא העדפה של הרשויות המקומיות לבנות לעסקים ולא למגורים. למה הן מעדיפות עסקים? כי בעוד שארנונה - המס העירוני הנגבה מעסקים - היא מקור הכנסה לא רע, הרי שהארנונה למגורים היא גרעונית ולרוב אינה מכסה את מגוון השירותים שמעניקה העירייה לתושבים: פינוי אשפה, ניקיון, ביוב, חינוך ועוד.

המתבקש היה להעלות את תעריף הארנונה למגורים, אבל זה יהיה כמו להטיל עוד מס על כלל התושבים. כלומר - משהו ששום ממשלה חפצת חיים לא תעז לעשות, בלי קשר לנחיצותו. בטח לא בעידן שבו במקום חדשות מפרסמים הערוצים השונים, כמעט על בסיס יומי, סקרים.

תכף נחזור למה שיכולה הממשלה לעשות, אבל בואו ונחזור לעיריות והמועצות המקומיות והאזוריות: אלה מתעדפות בנייה לעסקים, מערימות קשיים על בניה למגורים (כולל תכניות תמ"א) ובמקומות רבים נוצרים לא מעט עיוותים.

עיריית תל אביב למשל, הנהנית הגדולה מארנונה לעסקים, יכולה לדרוש מתושביה תעריפי ארנונה נמוכים, הגם שבהכללה מדובר בתושבים מבוססים (אשכול סוציו אקונומי 8).

אז את הבעיה הגדרנו, עכשיו לשאלה מה עושים - וכאן כבר קשה להבחין בין נכון ולא נכון, כי כרגיל, הכל נגוע באינטרסים (רוצים דוגמא? ראו את התייצבות ארגוני הקבלנים לימין הממשלה. למה? הם משתוקקים לקבלת עוד היתרים לבנייה למגורים במרכזי הערים).

למרות שכרגיל במקומותינו הפך הוויכוח מהר מאוד לימין או שמאל, כן ביבי או לא ביבי, בעד הרפורמה המשפטית או נגד המהפכה החוקתית, יש לציין שדווקא כאן ליבת המחלוקת אינה בין ימין-לשמאל, אולי רק בין ימין חברתי (שבישראל רובו נמצא במרחב שבין לפיד לגנץ) לבין שמאל חברתי (שרובו מיוצג בכנסת במפלגות כמו הליכוד וש"ס).

ממשלת השינוי למשל, הממשלה הקודמת, דנה אף היא בהצעה להקמת קרן הארנונה, הצעה שיזם בכלל הדרג המקצועי במשרד האוצר. הטענה הזאת, שהיא די נכונה, עומדת בראש הטענות של מי שלחצו להקמת הקרן בחקיקה (כחלק מחוק ההסדרים, כפי שאושר אתמול בוועדת הכספים).

עוד טענה של הממשלה מתייחסת למושג הטעון "צדק חלוקתי", לפיו העשירים צריכים לממן את העניים, כדי להביא ליציבות חברתית, למשל כמו דרך מנגנון מס ההכנסה. הטענה הזאת, גם אם היא נשענת על אמונה אידיאולוגית, היא די פופוליסטית:

לממשלה שרוב בוחריה נמצאים בעשירונים התחתונים של האוכלוסייה, נוח לאחוז בדגל הזה. רוב הרשויות הנתמכות נמצאות באזורי הבחירה שלה, ומבחינתה מקומות כמו טבריה, אשדוד, אילת ועוד כמה דוגמאות, שדווקא יפסידו כסף, הן בבחינת "באגים" שצריך לתקן בשיטה (נשמעות גם טענות שחלק מעיריות ומועצות שכאלה כבר קיבלו הבטחות למימון עקיף שיפצה אותן על ההפסדים בגין תיעדוף הבנייה למגורים).

טענה אחת של הממשלה אסור לקבל בשום אופן: זאת שמציגה את קרן הארנונה כמלחמה ביוקר המחיה וכפתרון למצוקת הדיור ולמחיר הלא סביר של דירה בישראל. הטענה הזאת היא שקרית במודע (כל מי שמשמיע אותה יודע שהיא אינה נכונה), מכמה סיבות עיקריות:

ראשית היחסים שבין הרשות המקומית לקבלן הם רק חלק קטן מרכיב מחיר הדירה. כאמור, הרכיב המרכזי הוא עלות הקרקע, עניין שהוא בשליטה מוחלטת של המדינה.

שנית, משום שכל הוויכוח הוא על כמה מאות מיליוני שקלים - האם חושב מישהו ברצינות שכמה מיליוני שקלים יורידו את מחירי הדירות בישראל, בממשלה שרק לפני ימים אחדים העבירה כ-14 מיליארד שקל לחרדים? אפילו אם נאמץ, לרגע אחד, את הטענה הזאת כנכונה - האם זאת אומרת שבמחיר התמיכה באברכים ניתן היה לפתור כליל את בעיית יוקר המחיה? נדמה שאפילו תומכי החקיקה לא מאמינים למשפטים שהם עצמם משמיעים.

העיריות, לא כולן אבל רובן, משמיעות אף הן לא מעט טענות - חלקן נכונות וחלקן מופרכות.

טענה אחת נכונה היא למשל שקרן הארנונה כמוה כקנס על התנהלות כלכלית נכונה. ראשי הערים בעצם טוענים שהם לא קיבלו שום דבר בחינם מהמדינה. הם יזמו, בנו, גבו - והביאו את עירם לרווחה. הטענה הזאת נכונה בחלקה, תתפלאו - אבל דווקא בסעיף של "גבו": בערים רבות אין מערך תקין של גביית מיסים על ידי העירייה.

כך בחלק מריכוזי היישובים החרדים, בהן יש אוכלוסייה ענייה מבחירה (תיעדוף אידאולוגי של לימוד תורה על פני לימודי שמסייעים ביצירת הכנסה גדולה) ומשם כך הן עניות. כך גם בחלק מיישובי המגזר הערבי בהם מרובה הבנייה הלא חוקית ואין להם (לא ניכנס לניואנסים כרגע) תוכניות מתאר מאושרות, מסיבות פוליטיות, מנהלתיות (ויש שיטענו אף גזעניות).

כלומר - יש בישראל רשויות מקומיות שהן עניות כמעט מבחירה, שמשמרות מנגנוני סעד על גבול השחיתות (והיינו עדינים) ועתה הן מבקשות מענקים מראשי ערים שהייתה להם אחריות ציבורית להתנהלות כלכלית נכונה.

עוד טוענות העיריות - במידה רבה של צדק, שכבר עתה קיים מנגנון שמעביר כספים מרשויות חזקות לנתמכות, אלא שהוא מצוי בידי מרכז השלטון המקומי. כלומר, הממשלה לא רוצה להיטיב באמת עם הציבור, אלא רק להעביר לחזקתה את הקופה.

הוויכוח הזה נוגע בהיבטים אידאולוגים עמוקים יותר, כמו למשל מה עדיף - שלטון מקומי חזק או שלטון מרכזי-ריכוזי? נדמה שכאן הצדק נוטה יותר לכיוון ראשי הערים, שממשבר למשבר, ממגפת הקורונה ועד להסלמה ביטחונית, התגלו פעם אחר פעם כמבוגרים האחראיים, ובזמן ששר הממשלות לדורותיהן עסקו בפופוליזם, הם אלה שנתנו מענה לתושבים.

טענה נוספת של ראשי הערים, נגועה בפופוליזם אך לא בלתי נכונה, הוא שבכל פעם שהממשלה מכניסה יד לתקציבי העיריות, היא עושה בכסף שימוש לרעה. כדוגמא הם מביאים את תקציבי המועצות הדתיות.

פעם היה רוב תקציבן מגיע מקופת המדינה. או אז החליטה המדינה, שרצתה לחלק יותר כסף לגורמים אינטרסנטים, להשית את רוב ההוצאות על השלטון המקומי - ויצרה בכך מנגנון עקיף שבאמצעותו משלם, למשל גיי ליברל שחי במרכז תל אביב, את הוצאות שירותי הדת שניתנים לאוכלוסייה חרדית.

הטענה הזאת אינה בלתי נכונה, אך יש תחושה שהיא עלתה לראש הנימוקים בכדי לנצל את הסנטימנט האנטי-חרדי, שהתעורר ביתר שאת בקרב תושבי הערים החזקות.

טענה נוספת של ראשי הערים היא לעיוות שיש בשיטה (אשדוד, אילת ועוד). גם כאן יש צדק בדבריהם, אבל התומכים בהקמת קרן הארנונה יכולים לטעון שאת הנזק הזה אפשר לאזן.

ראשית חשוב להבין שבמונחים של תקציבי מדינה - ואפילו תקציבים עירוניים, מדובר בכסף קטן. הוא לא יפתור את בעיית הדיור, כמו שטוענת הממשלה ולא יהפוך רשויות חזקות לעניות עד כדי כך שייאלצו לפגוע בשירות שניתן לאזרח. כלומר - מדובר בקרב על כוח ושליטה, ולפחות בהקשר הזה רשאי כל אזרח לשאול את עצמו למי הוא מעדיף שיהיה יותר כוח - לשלטון המרכזי (והריכוזי) או למי שמנהל עבורו את ענייני היום-יום בשגרה.

הממשלה צודקת, גם אם נוח לה להציג זאת כך, שמדובר בצדק חלוקתי ושאין סיבה שמגדל משרדים אחד בתל אביב יכניס יותר ארנונה מזאת שנגבית במועצה מקומית בפריפריה. היא גם צודקת, אבל רק "בקטנה", בטענה שהקרן תעודד בנייה למגורים, בעיקר כי המפתחות המשמעותיים ביותר להגדלת ההיצע, נמצאים עמוק בכיסה.

איפה הממשלה טועה (או מטעה)? קצת כמו עם תכנית תלושי המזון, הממשלה רוצה לתת לתושבי הפריפריה דגים במקום חכה.

רוצים לפתח את הפריפריה? דאגו לרכבת מהירה שתאפשר חיבור שלה עם המרכז בתוך פחות מחצי שעה, דאגו לפתח בה תשתיות שיספקו תעסוקה, תהפכו אותה לאזור ביקוש, בפריפריה המרוחקת יותר, בנו גם שדות תעופה, דאגו לפריסת רשת דור חמישי וסיבים אופטיים מהירה - ותראו איך פלא פלאים, גם הבנייה למגורים תתרחש מאליה, כשיותר ויותר תושבים ירצו לגור בתחומה.

זאת ועוד: אפשר היה לחסוך לא מאות מיליוני שקלים (שאותם תניב קרן הארנונה) אלא עשרות מיליארדים (ובמצטבר, אף הרבה יותר), לו הייתה המדינה מיישמת תכנית פשוטה (שנהגתה דווקא בימי אריה דרעי במשרד הפנים) לאיחוד של רשויות מקומיות. ישראל היא אלופת העולם בריבוי של רשויות מקומיות פר נפש. תארו לעצמכם ביטול משרות, בסדר גודל של עשרות אלפים, כתוצאה מאיחוד רשויות. כמה כסף היינו חוסכים?

למה זה לא קורה? כי מדובר בכר נוח למינויי קרובים, לנפוטיזם, לשחיתות ועוד. המדינה מעדיפה יותר רשויות שתלויות בה, מאשר פחות רשויות מקומיות שתהיינה טובות לתושבים. אבל כאן נדמה שאנחנו כבר נוגעים בבעיית יסודית בהרבה מאותה "קרן ארנונה":

נבחרי הציבור בישראל מעדיפים קרבות בוץ עם פרופיל תקשורתי גבוה, הרבה יותר מעשייה ארוכת טווח, שאת פריותיה עלול לקטוף מי שיחליף אותם בתפקידם.