כולנו נשלם את המחיר: המחדל העצום של סמוטריץ' נחשף

"אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה", כתב חיים חפר המנוח ושר בכישרון יהורם גאון (יבדל"א), אבל זה היה בימים שבהם עדיין חשבנו שלמלחמות יש התחלה וסוף, לא במציאות של מלחמה מתגלגלת, מלחמה שבה האויב הפך מדמון לדמיוני, מלחמה בטחנות רוח, מלחמה שלא נגמרת, מלחמה שלא גומרת, מלחמה שמאחרת למקום שאי אפשר אחרת...

למלחמה הזאת אולי אין סוף נראה לעין, אבל יש לה תג מחיר. מעריכים שעלות התגברות הלחימה, על פי המתווה של הרמטכ"ל לבקשת הממשלה, תעלה כ-25 מיליארד שקל. האמת? בהערכות שכאלה כמעט כל מספר זוכה (או טועה, תחליטו לבד).

כי מי יודע להיכן היא תתגלגל? המחיר לא כולל כמובן תקיפות בתימן, בטח שלא באיראן, לא כולל את הבלת"ם של ירי על נתב"ג שפוגע בכלכלה, לא כולל סנקציות בינלאומיות, אם הפרו-פלסטינים בעולם יעברו מגינויים לחרמות - ובטח לא כולל את השפעת הפרמטר החמקמק שנקרא "מצב רוח לאומי" על המשק.

נניח לרגע, רק לצורך הדיון, שמדובר במספר מדויק. מאיפה יבוא הכסף? הישארו עמנו ותראו לבד, אבל קודם כל בואו נספר מאיפה הוא לא יבוא.

נתחיל בפשע מיניסטריאלי חמור, שלמרבה הצער לא יסתיים במשפט ובעונש, אבל אני מניח שתסכימו ששר האוצר, בצלאל סמוטריץ', הוא מהדוחפים הגדולים להמשך הלחימה. עד כאן, אפילו הוא יסכים, לא רק יסכים אלא אף יתגאה.

עכשיו דמיינו שסמוטריץ', כשר האוצר מכין תקציב ותארו לכם שהוא יודע שהוא, כשר בכיר בממשלה (על אף שבסקרים הוא מגרד מלמטה את אחוז החסימה), יבטיח את הימשכות המערכה. מה, הוא לא ישים בצד כמה מיליארדים שיבטיחו את מימונה?

רגע, אבל זה בדיוק מה שקרה! כלומר - לא המיליארדים "בצד", אלא תכנון תקציב המדינה על ידי שר שיודע כבר על הכוונה להמשיך בלחימה.

למה אני מתעכב על הנקודה הזאת? כי סמוטריץ' הגיש תקציב שככל שהוא שערורייתי בעיני מבחינת סדר העדיפויות שלו, הרי שהוא אמור להיות תקציב צופה פני העתיד הקרוב, לא סתם הוא מאושר לשנה.

נלך ישר לשורה התחתונה: שר האוצר ידע שיצביע ביד אחת בעד המשך המלחמה וביד השנייה הגיש תקציב שלא מקצה לה אפילו אגורה.

אילו הייתה משטרה לאחריות לאומית, אפשר היה להגיש תלונה, אבל כיוון שאין כזאת, כלומר - כאלה: לא משטרה ובטח שלא אחריות לאומית, ננסה לברר מאיפה יבוא הכסף. מוכנים?

סליחה על הסטריאוטיפיזציה המגדרית, אבל גברים - אתם מוזמנים להסב אט אט את הראש לצד ימין, לאט לאט כדי לא לנקוע את הצוואר, עכשיו לכסנו את המבט למטה - רואים את הכיס הימני אחורי של הג'ינס?

או. קיי, עכשיו נשים: לפתוח בבקשה בזהירות את התיק, עכשיו נא לשלוח פנימה יד ארוכה ולמשש בין כל החפצים שבפנים עד שתרגישו חפץ קצת עגלגל, אולי מעור אולי מבד, אולי מפולימר. מרגישות?

יופי, עכשיו נאחד את עזרת הנשים עם הגברים ונבקש לשלוף לאט לאט את הארנק מתחתית התיק או מהכיס האחורי ולהחזיק אותו ביד בגובה העיניים. רואים? מפה בדיוק יבוא הכסף למימון המלחמה של נתניהו וסמוטריץ'.

מה אתם יודעים, חברים? הארנק שלנו הוא ארנק הפלא! מצד אחד אין בו כבר מספיק כסף בשבילנו, שמג'נגלים בין תשלומי המשכנתא, הקניות בסופרמרקט והחוגים של הילדים. מצד שני, בשביל ממשלת ישראל יש בו תמיד עוד ועוד ועוד...

שילמתם כבר עבור המלחמה בקיצוץ ימי הבראה? שילמתם כבר באמצעות אחוז אחד על המע"מ? שילמתם בדמות הקפאת שכר? שילמתם באמצעות העלייה בתעריפי האנרגיה או בזינוק בחשבון הארנונה? יופי עכשיו תשלמו עוד קצת - כי הממשלה גילתה שהשבועות היחידים שבהם היא לא יורדת עוד קצת בסקרים, הם שבועות של מלחמה עצימה.

אז אתם תשלמו - ומי שיש לו ילדים בעזה, יתפלל שבכך יסתיים התשלום. אולי ירווח לו קצת לדעת שאצל אלה שמעדיפים למות ולא להתגייס, החיים דווקא נמשכים יפה-יפה: גולדקנופף דואג להם לדיור במחיר מוזל, גפני דואג שיחריגו מהקיצוצים את המורים. מלחמה? זה משהו של חילונים, סליחה - גם של דתיים-לאומיים.

אפרופו ילדים, תגידו: הילדים שלכם הלכו היום לבית הספר? טוב, תלוי איפה אתם גרים. מאז הניסיון לברר אם מי שיורה עלינו שייך לג'יהאד האסלאמי, לחמאס או לארגונים קטנים יותר, לא היה כניסיון של עם ישראל להבין האם המורים של ילדיו (להבדיל כמובן, כן?) שייכים להסתדרות המורים, לארגון המורים העל יסודיים - ומי משלם את שכרם - משרד החינוך או העירייה?

צחוק בצד: הורים רבים נאלצו להקריב, נוסף על ימי ההבראה ששדדו מהם נבחרי הציבור (שחיים מפגרה לפגרה), עוד ימי עבודה, כי המורים בשביתה. סליחה - המורה חולה.

היום הצטרפו לעיצומים גם העובדים הסוציאליים, בעצם רגע, כולם או רק חלקם? מי שיצליח לעשות סדר בעיצומים ובשביתות יזכה לביקור מיוחד בוועדת הכלכלה, שם יוכל לחזות בפלא איך דיון בנושא "זניח" כמו המלחמה ביוקר המחיה, מתקיים בלי נוכחות של אף נציג מהממשלה.

מבלי משים, עוברת המחאה מהרחובות אל מקומות העבודה: בינתיים בטפטופים, אבל עושה רושם שהכיף הגדול עוד לפנינו.

בתי הדין לעבודה עלולים למצוא את עצמם בקרוב בפני דילמה חדשה: שביתות שהן על הרעה יחסית בתנאי העבודה, כחלק ממחאה נגד אפליה.

האם מורה רשאי לשבות כי הוא מקבל פחות, בעוד מעמיתו בחינוך החרדי אפילו שקל לא נגרע? ובכלל - האם מותר לשבות לא רק בגין פגיעה ספציפית אלא כחלק מהזדהות עם מחאה? במילים אחרות: בקרוב מאוד ימצאו את עצמם בתי הדין מתמודדים עם נימוקים שאינם מתחום דיני העבודה.

זוכרים את השביתה ההיא של ההסתדרות שנקבע שלא הייתה לה עילה? בקרוב יהיו עשרות כאלה - ובתי הדין יצטרכו להחליט, בדומה לדיון רחב הרבה יותר שהתנהל במקומותינו לפני כמה עשורים - האם הם מפרשים את החוק פרשנות צרה ונקודתית, או האם, כמו שאמר נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק: "הכל שפיט".

מורים, עובדים סוציאלים, רופאים - אם המלחמה תימשך, שמות חדשים "יותרו לפרסום", חטופים ימותו בשבי והכיס של כולנו יוסיף להיפגע, יצטרפו לשביתות עוד מגזרים: כבר לא צריך לעמוד בקפלן עם דגל, מספיק להתקשר למקום העבודה ולהודיע שנתקפת בווירוס מסתורי.

גבורה או מרי אזרחי, ישפוט כל אחד מהקוראים לבדו, אבל מהר מאוד יתברר שגם ממשלה שיש לה שישים ומשהו אצבעות כדי להעביר כל החלטה במליאה, אינה יכולה למשול בניגוד מוחלט לדעות של יותר משני-שלישים של הציבור, בסוגיות ליבה (כמו השבת החטופים - גם במחיר עצירת המלחמה או התחמקות מהקמת ועדת חקירה).

ויש גם כוכבית קטנה-גדולה: הבורסה. ימים יפים עוברים על המשקיעים בבורסה בתל אביב. איך היא גואה לשיא של כל הזמנים למרות רוחות המלחמה? ובכן, חיבור וניתוק: חיבור לטלטלה שפקדה את השווקים מעבר לים וגרמה למשקיעים מוסדיים להחזיר לתל אביב חלק מהכספים שנדדו לוול סטריט, וניתוק ממצב הכיס שלנו.

את המשפט האחרון צריך להסביר: כששטראוס ודיפלומט מבשרות על עליית מחירים חדה וממש לא מנומקת (בהכללה: רוב מחירי חומרי הגלם דווקא בירידה) - הציבור ממקבל מכה בכיס כתוצאה מעלייה ביוקר המחיה, אבל המנייה שלהן מזנקת.

הוא הדין לגבי אל על: טיל חות'י על נתב"ג חיסל לכם את הסיכוי לצאת השנה לחופשה? באל על חגיגה: המשמעות היא הארכת הכמעט-בלעדיות שלה (ושל ארקיע וישראייר) על כניסות ויציאות מהמדינה - וכתוצאה מכך, גם המנייה שלה ממריאה.

אז הנה לכם שתיים מהסיבות לכך שבעוד הציבור סופג מכה אחר מכה, הבורסה גואה. כמה זמן זה יימשך? קצת כמו עם גורל החטופים, זה תלוי בעיקר באיש אחד שקוראים לו דונלד טראמפ. אם אחרי הסערה שחולל תגיע הכלכלה האמריקנית לחוף מבטחים, נראה את המשקיעים הגדולים מגלים שוב את אמריקה על חשבון תל אביב.

למורה מנס ציונה, לעובד הסוציאלי מרמת גן, לרופאה מעפולה - כל זה לא משנה כמובן. ישבתו, לא ישבתו - הדאגה שלהם היא לגורל הילד שבעזה (בניגוד לילדים של רוב שרי הממשלה). שרק ישובו בשלום, עם כל השאר כבר נסתדר.