בין כל המחלות לא מוזכרת אחת מדבקת במיוחד: הרמאות. העובדה שבעלי העסקים הנאנקים עברו לנסות לתחמן את המערכת לא מקרית. כשהממשלה מעבירה מסר של "אם לא תשקרו לא תשרדו", נראה שלא נותרה להם ברירה. זה רע לכולם ומאיים עלינו כחברה
חלק אחד של האוכלוסייה סבור שאין מתאים מראש הממשלה לנהל את משבר הקורונה, אחרים מטילים בו אשמה למצב. מאחר שאין אמת אחת, פנינו למספר תאוריות מובילות וניסינו לבדוק. הממצאים לא חד משמעיים, אבל עצם הפילוג בעם מוביל אותנו לתשובה
בישראל האנשים כבר לא אנשים, הם חלק מקבוצה. החרדי שייך ל"סוררים", המפגינה היא "אנרכיסטית", כולם בלי שם ועם מסיכה. החלפת הזהות מאישית לקבוצתית מובילה להסרת האחריות ומשם קצרה הדרך למעשים קיצוניים. רק כדאי לזכור לפני כן - בעונש שיבוא בסוף כל אחד יישא לבדו
"מבחן המרשמלו", אחד הניסויים המפורסמים בפסיכולוגיה, בדק דחיית סיפוקים אצל ילדים. במבחן הזה מנסה היום לעמוד כל אזרח בישראל, והעובדה שאיש מאיתנו כבר לא יכול לחכות מעידה על כך שהמדיניות של הממשלה והתייחסותה אלינו פשוט נכשלו
הבחירה של הממשלה להפחיד את הציבור עבדה בפעם הראשונה, אבל הניסיון, ההיסטוריה והפסיכולוגיה מראים שהטקטיקה הזו עובדת לזמן קצר בלבד. חיזוקים חיוביים, לעומת זאת, היו מייצרים אפקט הפוך
האם טעינו כשחשבנו שהתקנת מצלמות הן הפתרון להתעללות? האם העובדה שאנחנו יודעים שאנחנו מצולמים וזוג עיניים נוספות יכולות לראות אותנו גורמת להתנהגות שלנו להשתנות? דנה פאן לוזון בדקה ומצאה שאפשר לשפר
את האירוויזיון אתם מכירים אבל על אירוויזיו-פסיכולוגיה שמעתם? מסתבר שיש מחקרים פסיכולוגיים ספציפיים לתחרות השירה שבאה עלינו לטובה. דנה פאן לוזון מסבירה לנו למה כדאי לנו להצטרף לחגיגה
מיאוס? אידיאולוגיה? מחאה? לאחוזי ההצבעה הנמוכים יש הסברים פסיכולוגיים פשוטים בהרבה, מעייפות מחשבתית ועד אינפלציית מתמודדים. ואיך כל זה קשור גם לאלה שכן הלכו לקלפי
