עוסק בעיתונות מאז 1993. מציוני הדרך הבולטים בדרכו בתקשורת: מדור ביקורת הטלוויזיה בעיתון "גלובס", כתיבה רבת שנים על מגוון נושאים עבור מגזין "בלייזר" ועריכת מוסף העסקים השבועי של "מעריב". נוסף על עיסוקיו העיתונאיים "הרגילים", מגיש קיפניס תכנית רדיו שבועית בשם "סנהדרינק" (רדיו ת"א), העוסקת בתרבות השתייה בישראל
מעל חידוש הלחימה מרחפת תחושה מטרידה: לא למען החזרת החטופים חודשה הלחימה, אלא כדי לשפוך מים קרים על ההפגנות הרבות שתוכננו נגד נתניהו. עם ישראל מחפש הנהגה - או לפחות תוכנית עבודה - אבל במקומם מקבל רק חופן של סימני שאלה
לרגע אחד ישבה חבורה של גברים צעירים עם דמעות בעיניים וראו איך איש אחד, צנוע ושקט, מגדיר מחדש את הערכים שעליהם מבוסס לא רק הספורט, אלא גם רוח האדם
מדינת ישראל הפכה גן עדן לעבריינים - משולחן הממשלה ועד לנעשה בכבישים. רק האזרח שמשרת במילואים או משלם מיסים, נדרש להיות האחרון שמציית לחוקים. איך הפכנו לסדום שבה יש רק פראיירים או פושעים?
התקשורת הישראלית קיבלה אמש הזדמנות להשמיע את נביחתו של כלב השמירה, אבל ממש כמו ב-7 באוקטובר, היא מעלה באמון צופיה. מגונה במיוחד הייתה השלווה שבה קיבל ערוץ 12 את הפיטורים. רק שלא יבכו ביום שבו תחליט המשטרה החשאית להחשיך את המסך
נדב ארגמן ורונן בר הצטרפו אל דן מרידור, בני בגין, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, אביחי מנדלבליט, רובי ריבלין ורוני אלשייך - מי שברגע האמת העדיפו את הממלכתיות על פני המלך. עבור מדינת ישראל זו צרה צרורה, עבור החטופים זה עלול להיות אסון
היחסים שלי עם מדינת ישראל היו ועודם כאלה שבו היא אומרת לי מה היא צריכה - ואני שואל איפה צריך להתייצב. אבל ביום שבו היא הייתה צריכה לבחור, היא בחרה במי שלא היו שם בשבילה אפילו פעם אחת
הניסיון לפרוץ לכספת המכונה "קרן העושר" היה כמעט הפשע המושלם, אבל אז איבד היו"ר את הסבלנות, דפק על המנעול עם פטיש 5 קילו - והעיר את שומרת הסף. סיפור קטן על כסף גדול מאוד שכמעט נגנב מאזרחי ישראל
זה התחיל כמו עוד הבטחה לריאיון שכמוהו "עוד לא שמענו", אבל השקט הנפשי של עומר ונקרט הפך את השיחה עם אלמוג בוקר למשהו שאי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים
הרפלקס החרדי להשתמש במונח "שנאת חינם" כאשר מותחים ביקורת על התקציבים שהם מקבלים מעצבן את ניר קיפניס - והשנה במיוחד
החוצפה שלא תיאמן של שר האוצר, ההכרזות הסותרות-לכאורה של הרמטכ"ל, הפריימריז של השר על גב החטופים ומעל לכל: ממשלה חסרת מנהיגות. כל מרכיבי הדשדוש הישראלי מול חמאס
הגידול בתקציב המשרד לביטחון פנים אולי דרוש נוכח צרכי השעה, אבל הוא קורה בגלל סיבות קואליציוניות. גם אחרי התוספת המוצדקת לשכר השוטרים, חיינו פה לא צפויים להפוך לבטוחים יותר
על רקע המסגור החם לפגישת טראמפ עם החטופים, קשה היה שלא להיזכר ביחס שלו לשבויי מלחמה. איך זה קשור לאילון מאסק, דניאל הגרי והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים? ובכן יש קשר, עובדה
תמיכה בזכותן של נשים להזדמנות שווה צריכה להיות מובנת מאליה. למרבה הצער, יש לא מעט גברים שרואים בכך מס שפתיים בלבד, בעודם מנציחים את החלוקה המגדרית המיושנת
ההתלבטות בין שיקולים מוסריים לתועלתניים מלווה את חיינו כמעט מראשיתם. לפחות בפוליטיקה נדמה שהדילמה הוכרעה: מטקס חילופי הרמטכ"ל ועד לפגישת שורדי השבי עם טראמפ בבית הלבן
האם מכונת הרעל בלעה גם את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? הלמ"ס פרסמה אמש דוח חשוב שמראה זינוק בשכר הממוצע בישראל. האם הוא משקף גם שיפור במצבם הכלכלי של אזרחיה? לא בדיוק - ולא רק בגלל הנתון החסר שהופך דוח מקצועי למסמך תעמולה
בחדשות 12 חשבו שמדובר בבושה, בתאגיד הגדירו זאת כמופע אימים, אבל היה גם מי שבחר לרחם דווקא על מי שהלמו באגרופים בהורים שכולים. תיעוד מערב שבו איבדה ישראל את שארית השפיות
דווקא בשעה שבה מקבלים בכירי צה"ל אחריות לנורא שבמחדלים, בולט עוד יותר בהיעדרו האיש שלימד את כולנו שלכישלון שכזה יש רק כתובת אחת
ניר ברקת התנצל מעומק הלב, אז על מה בכל זאת קשה לסלוח? זה לא פשע לא להחמיץ משדר שבמרכזו ריאיון עם שורד שבי, אבל מאחר שנרמז כי לשר יש עניינים חשובים יותר, אפשר לתהות מה הוא בדיוק עושה למעננו בזמן שבו לא צפה בטלוויזיה. לצערנו, כנראה שזה לא היה קשור לכלכלה
כשאלי שרעבי מדבר, הופך התיאור הכמעט-מונוטוני לחזק כל כך, עד שמתחילים לחוש רעב, צמא, כאב ומחסור באוויר לנשימה. "עובדה" של אמש היא צפיית חובה לכל אזרחי ישראל
הפער בין האחדות שהפגינו אזרחי ישראל באבלם לבין הציניות של המערכת הפוליטית, מעולם לא היה עמוק יותר. ביום שבו צה"ל מפרסם תחקירים חלקיים מאוד על תפקודו, צריך להבהיר: אסור שהחקירה תיעצר בלובשי המדים
עשיר? גאון? מטורף? כנראה שכל התשובות נכונות. אילון מאסק הכתיר את טראמפ, שגמל לו מיד במינוי דרמטי, ועכשיו האיש עם הכי הרבה כסף בעולם מבצע בעזרת גרזן ניתוח שהיה צריך להתבצע באזמל. ואיך כל זה קשור לפחדים שלי כישראלי?
גם במסע שבו יש כל כך הרבה רגעים שוברי לב, הפכה משפחת ביבס לסמל: לאכזריות האויב, להבדלים שמוכרחים להישמר בינינו לבינו ולחשבון הנפש שעוד לא התחלנו לערוך. מסע הלוויה נע באיטיות דרומה - ויחד עמו נעות המחשבות
כבר מזמן לא עורר פרויקט מסחרי התעניינות כפי שמעורר מתחם ביג שייפתח השבוע בגלילות. מי שירצה יוכל לראות בו את עגל הזהב, אחרים יזכירו שבימים שכאלה אין אידיאל חשוב יותר משאיפה לחיים הטובים
ילדה נעלמת מביתה, נעדרת במשך שנה שלמה - ולאיש אין קצה חוט. זה קרה בישראל, זה קרה לאור יום, זה השאיר את רובנו אדיש, והלוואי שהיינו יכולים להאשים בכך רק את התקשורת או את המשטרה
מדינת ישראל עוברת תהליך של מלחמה, של זעם ושל אבל, רק שכדי להתקדם, אנחנו מוכרחים לעבור גם התפכחות ולהפסיק לדבר בסיסמאות. למרבה הצער, התהליך הזה קורה בעיקר בצד אחד של המפה
עולה חדשה ממקסיקו ועולה מארצות הברית נפגשים בשדות של קיבוץ עלומים. זו לא התחלה של בדיחה, אלא מיזם חקלאי שעוד יניב את המשקה הכי מקסיקני בעולם, כאן בישראל
יכול להיות שגם הטובים והמנוסים יותר בחדשות 12 מתחילים להישחק? משדר שחרור החטופים בשבת היה לא רק רצוף מעידות, אלא אולי גם עדות שכבר התרגלנו לזוועות
אם חשבתם שקשה להיות מעמד בינוני בישראל, נסו להוסיף לתקציב המשפחתי גם את המחיר שאנחנו משלמים כדי להישאר בריאים - מקניית ירקות ופירות ועד לחדר כושר וחוג ספורט לילד. המספרים שתגלו עלולים לעשות אתכם חולים
מערכון הפתיחה המוצלח רק הדגיש עד כמה שאר הפרק היה שחוק. החיקויים המוכרים של נתניהו, ישראל כץ ובן גביר כבר מוצו לעייפה, ואפילו הדמות החדשה של אסי כהן לא מתרוממת. אך למרות זאת, בדרך מקרה התכנית שיקפה משהו עמוק על מה שמתחולל במציאות הישראלית העכשווית
מרוב שנתניהו עסוק בלשווק את עצמו כיחיד שיכול לעמוד בלחץ הבינלאומי, לא שמנו לב איך איבדנו את עצמאותנו. היום זה מוביל ממשלה גרועה להחלטה טובה, אבל מה יהיה מחר?
