הקדירה: סימפוניה צרפתית טעימה של אוכל, אהבה ואמת
36 שנים ארוכות מדי הפרידו בין שתי נשים. 138 דקות הפרידו בין החיים לחלום

עוסק בעיתונות מאז 1993. מציוני הדרך הבולטים בדרכו בתקשורת: מדור ביקורת הטלוויזיה בעיתון "גלובס", כתיבה רבת שנים על מגוון נושאים עבור מגזין "בלייזר" ועריכת מוסף העסקים השבועי של "מעריב". נוסף על עיסוקיו העיתונאיים "הרגילים", מגיש קיפניס תכנית רדיו שבועית בשם "סנהדרינק" (רדיו ת"א), העוסקת בתרבות השתייה בישראל
36 שנים ארוכות מדי הפרידו בין שתי נשים. 138 דקות הפרידו בין החיים לחלום
את העונה ההיא אני יכול לשחזר לפרטי פרטים - ואם משהו נשכח, אז הבן שלי שנולד בשבת האחרונה של אותה עונה ונקרא על שם הקפטן, הוא מזכרת תמידית מהחודש הטוב בחיי. ניר קיפניס חוזר לרגע ההיסטורי של הפועל חיפה, היום לפני רבע מאה
אנחנו יודעים כמה עולה כל פצצה ויום מילואים, אבל מה המחיר של אובדן שנת לימוד, קריסת עסקים ועזיבת בית? "שעון החול" המדיני הולך ואוזל, אבל דווקא השעון הכלכלי הוא זה שכדאי להתחיל לפחד ממנו: ישראל בדרך להפוך למדינת עולם שלישי שתשעבד את ילדיה ונכדיה
מי ידע שכך יהיה מקץ 7 חודשים? היינו בטוחים שנכה בעוצמה בחמאס, כך חשבו גם בעולם, אלא שצה"ל שכשל ב-7 באוקטובר לא ממש הוכיח את עצמו מאז וממשלת ישראל שלא מסוגלת לארגן אפילו טקס הדלקת משואות, לא מסוגלת להכריע - לא בעד עסקה ולא בעד ניצחון במערכה
גם מי שבוחרים לעזוב את ישראל בגלל המצב וגם הבוחרים לבנות את ביתם דווקא מתוך ההריסות, מוכיחים עד כמה זיכרון השואה חי בלב כולנו. על מצעד החיים הישראלי בבוקר שבו נודע על נפילת שלושה לוחמים
המעבר החדשותי מנוהל שבת למוצאיה, מתאפיין לרוב במעבר מטון שמתנגד לראש הממשלה לחדשות בניחוח ימין לייט, אבל אמש קרה דבר מוזר: הכתב המדיני של חדשות 12 החליט בשידור חי שנמאס לו
הקונספציה המדינית תיחקר, גם המחדל הצבאי, אבל מי יחקור את המחדל התקשורתי? גם פה, ממש כמו בזירות אחרות: בכל יום שחולף צריך לחקור לא רק את תפקוד התקשורת לפני הטבח, אלא את הדרך שבה היא מתנהלת מאז פרצה המלחמה
מדהים לגלות שמי שחושב שצריך להשלים עם האויב, לא מסוגל להשלים עם אחיו: חרם צרכני על תוצרת כחול-לבן, משני צדי הקו הירוק, הוא עניין לאנטישמיים בקמפוסים של ארה"ב ולא למי שמבקש לבנות כאן חיים משותפים
עד שצפיתי בשתי הדקות של עמית סגל בפרויקט יום העצמאות של קשת 12, סברתי ששנינו אוחזים באותו הדגל והמחלוקת העיקרית בינינו היא מעל איזו גבעה להניף אותו, אבל אז הגיע הגדי
היו שנים שבהן היו בחיפה מחנות אוהדים שווים, שדיברו על הדרבי במשך שבועות והתייחסו אליו כמו אל תואר. הימים האלה חלפו עם אוהדי הפועל שנעלמו ובעצם, אולי גם עם העיר שאירחה אותו: מותו של הדרבי החיפאי הוא סימפטום למות החיפאיות
המשבצת החלשה של ימי חול המועד הפכה לחצי שעה מרתקת כשחתן פרס ישראל והאב השכול אייל וולדמן הגיע לתוכנית "אינטימי" עם רפי רשף, וחשפה הלך רוח של מחנה חשוב בציבוריות הישראלית
טיבו של השילוב בין אוזו למוסקה, בין בירה לסקורדליה, בין יין לבן לסרדינים מטוגנים ובין אדם לעירו
צה"ל שניצב בפני ימים גורליים ברפיח ובגזרת הצפון, צריך להתמודד לא רק עם האתגר המקצועי, אלא גם עם ניסיון להפוך אותו לגוף שמפקדיו תלויים בחסדי הפוליטיקאים. מי שחושב שלא הרמטכ"ל הנוכחי צריך לקבוע, מוטב שיראה מה קורה למשטרת ישראל
מכתב ההתפטרות של ראש אמ"ן היוצא, אהרון חליוה, הצליח לעצבן את סמוטריץ' שהגיב בפוסט שכל מילה בו, אפשר להפוך ולומר על הממשלה שבה הוא חבר ועל ביצועיו כשר אוצר. לא נגענו: "ים של מילים גבוהות, אפס לקיחת אחריות"
מדינה שלא מסוגלת להכריע מחפשת ניצחון מוחלט. הבעיה היא שניצחון היא מילה שיצאה כבר מזמן מהלקסיקון של מי שמבקשים לשמר את השלטון או את תקציב הביטחון. האם נצליח לשרוד בין מדינאים שלא מסוגלים להוביל להתקפה לבין גנרלים שחושבים רק הגנה?
כשנכנסים למספרים מאחורי הויכוח על "השיווון בנטל" וגיוס החרדים מתבררת מציאות מטורפת, הזויה כמעט: מי שבוחר לשרת בצה"ל מפסיד כלכלית, בעוד מי שנמנע מגיוס זוכה להטבות של מאות אלפי שקלים. התקציב מעודד להישאר מחוץ לצבא — גם במחיר קריסת מערך המילואים
בואו נודה באמת: ישראל לא אירחה את המשחקים האחרונים באירופה בגלל סיבה ביטחונית. זיכרונות מפגישה מקרית עם ספ בלאטר, מחשבות על האירוויזיון ומסקנה אחת ברורה: יותר טוב שלא העפלנו ליורו 2024 בגרמניה
משה ארבל מש"ס הסביר לפני כמה ימים מדוע מוכרחים להעלות את שכר חברי הכנסת, אבל כמה לדעתכם מקבל מי ששרד בשבי? רמז: הקצבה הייתה אמורה לעלות, אבל הדיון נדחה כי הח"כים היו מוכרחים לצאת לפגרה. יכול להיות שזה בגלל שאנחנו לא משלמים להם מספיק?
פרשן חדשות 12 עמית סגל ניסה להחמיא ב"פגוש את העיתונות" בכל דרך אפשרית לתגובה הרפה באיראן, אבל אז הגיע הריאיון במהדורת השבת שלא השאיר אף עין יבשה וריסק את הגאווה הלאומית על קרקע המציאות
לאוהד חמו היה אמש את המסגור הראוי לשני סרטונים שהיו צריכים לזעזע כל צופה חדשות בישראל, חבל רק שהעורכים שלו שכחו את האמרה לפיה תמונה אחת שווה אלף מילים והעדיפו לקדם נושאים אחרים, על פני וידאו שהיה זמין גם למתחרים. וגם: האיומים של דבורי שהרגיזו את קושמרו
המבצע להתחדשות הפאבים ביישובי העוטף, יצא אל הדרך בפאב הזמני של קיבוץ בארי. יחלוף עוד זמן רב עד שצלילי השקת כוסות יישמעו בגבול עזה, אבל דבר אחד אנחנו יכולים להבטיח: נהיה שם עד שזה יקרה
הדגל זרוע הכטב"מים: מתקפת המנע שלא הייתה בלבנון, השהיית התקיפה ברפיח והתגובה הזהירה, אם בכלל, למתקפה האיראנית. הסירוב של נתניהו ליזום, גרם לישראל לאבד את עצמאותה
הקמפיין הבינלאומי נגד תגובה ישראלית באיראן נגוע בשלל רעות חולות - מאנטישמיות ועד לסתם צביעות. אלא שצביעות עולמית אינה מצדיקה טיפשות מקומית. פעם לפחות היינו חכמים יותר מהאויב
הכירו את הקונספציה שדווקא הצליחה: הדרך שבה הדף חיל האוויר את מתקפת הטילים מאיראן סיפקה לנו משהו שלא הכרנו כבר זמן רב - רגע של נחת ושל גאווה לאומית. רק שכאשר זו חלפה, צצו מחדש סימני השאלה המדאיגים
בעודי מאחל לעצמי למצוא בגלגול הבא מישהי שתאהב אותי כמו שבחדשות 12 אוהבים להחזיק אולפן פתוח, נשמעה כמעט אנחת רווחה משנודע על גל ראשון של כטב"מים שהמריא משטח איראן לעבר ישראל. מאותו הרגע לבשו החדשות ממד גרוטסקי. אם זה לא היה הזוי ומפחיד כל כך, זה היה מצחיק
הנשיא האמריקני הכי פרו ישראלי מאז ומעולם, נאלץ לשמוע שהוא מעדיף את חמאס על פני ישראל, אבל ברגע האמת לא אכזב והוכיח שוב שהוא ידיד אמת. עתה השאלה היא לא רק אם נתניהו יימנע ממתקפה נוספת על ביידן, אלא האם הנשיא האמריקאי ימחל לנו גם בשלישית?
תצפיתניות-שמצפיתניות: שר האוצר של ישראל הוא אסון לאומי וההנמקה שסיפק לאי רצונו לצפות בסרטון החטיפה היא מהממת, לא פחות. אולי כדאי שיסבירו לו שבעת אחד המשברים הכלכליים העמוקים שידעה ישראל מעודה, מצופה ממנו לא לישון בלילה
החיבור בין האייקון האירופי המוכר למציאות המבעבעת ברחובות מאלמו, שמציגה את הצפוי למערב כולו אם ימשיך להתעלם מהאג'נדה של האסלאם הקיצוני, הופכת את הכתבות של אוהד חמו ואלעד שמחיוף למשהו שמוכרחים לראות - ולא רק בישראל
רשות המיסים פרסמה דוח על מבצעי האכיפה שביצעה בשטח. הממצאים עגומים: גם בגלל האחוז הגבוה של מי שאצלם נמצאו "ליקויים", אבל גם בגלל המטרות הקלות שנבחרו כיעדים
על שורשי היריבות בין יונייטד לליברפול, על מסע הפרידה של קלופ, על הכישרון העולה של הכדורגל האנגלי ועל רגע אחד שהסביר מדוע טן האח לעולם לא יהיה פרגי. כמה נקודות למחשבה מהמשחק שממנו יצאה ליברפול עם נקודה אחת בלבד