עוסק בעיתונות מאז 1993. מציוני הדרך הבולטים בדרכו בתקשורת: מדור ביקורת הטלוויזיה בעיתון "גלובס", כתיבה רבת שנים על מגוון נושאים עבור מגזין "בלייזר" ועריכת מוסף העסקים השבועי של "מעריב". נוסף על עיסוקיו העיתונאיים "הרגילים", מגיש קיפניס תכנית רדיו שבועית בשם "סנהדרינק" (רדיו ת"א), העוסקת בתרבות השתייה בישראל
ערב יום הזיכרון, צריך לזכור שפחות ממחצית בני ה-18 בישראל מתגייסים לצה"ל, שמתקשה מאוד לנצח, למרות האהבה הגדולה שהוא מקבל מעם ישראל. כשבוחנים את ביצועי צה"ל נוכח ההשקעה והתקציב הגדול ביותר, מגלים שהוא טוב בלהבטיח ביטחון, אבל לא לספק אותו
קשה עד בלתי אפשרי לחבב את ראש עיריית ניו יורק, אבל כדאי לזכור: לא הוא הפר את הדיל שהיה עמוד השדרה של החברה המערבית במשך שנות שגשוגה - האפשרות להעניק לילדינו נקודת פתיחה טובה יותר לחיים. אפשר להתנגד לו, ולהסכים למאבק שלו נגד דירות הרפאים של העשירים
כמו בטיפול פסיכולוגי, לפעמים צריך לחזור לעבר כדי להבין טוב יותר מה דפוק בהווה - והכתבה המרגשת של כאן 11 על הלהקות הצבאיות עשתה את זה באופן מדויק
איך המעבר על הוצאות חודש מרץ הפך מדד לפעילות המשק, איך מדכאת ישראל העצמאית את עצמאיה - וגם שלוק מהחצי המלא של הכוס, כראוי לשבוע חגיגות יום ההולדת של המדינה
שוטרים כקהל שמוחא כפיים באולפן "הפטריוטים"? למשטרת ישראל זה נשמע טבעי, אבל מי שמזדעזע צריך להפנות את הטענות דווקא לתקשורת המיינסטרים | דעה
את בנימין נתניהו לא יפיל השמאל וגם לא הקפלניסטים, אלא רק מי שהיו יכולים להימנות בקלות על תומכיו, לפני שהבינו שהוא מדרדר את מדינת ישראל לתהום
"זהו זה" משודרת עבור קהל שספק אם המדינה שהוא מתגעגע אליה התקיימה בכלל. אבל אמש, לרגע קצר, היא הצליחה לגעת גם במי שלא שייך לקהל הזה
מצבה של ישראל בדעת הקהל באירופה ובצפון אמריקה מעולם לא היה רע יותר. אם לא נעשה משהו ומהר, נגלה שאולי יכולנו לאויב, אבל נותרו בלי חברים. האיום הקיומי החדש על ישראל, קווים לדמותו
אנחנו אוהבים להתגאות בכמה שאנחנו חסונים, מוסריים ושמחים, אבל לא שמים לב לאות הקין שטבוע במצח של כולנו. קצבאות לשורדי שואה זה יופי, אבל רק אחרי שנדאג לקבלני הקולות
בכל יום שעובר יוצא עוד קצת אוויר מהבלון הצרכני שניפח ניר ברקת. "הסל של המדינה" מעיד על הכישלון המוחלט של הממשלה שחרטה על דגלה את הפחתת יוקר המחיה
המונולוג הפותח של "שש עם" היה מרשים, חבל רק שהצופים שמרגישים בדיוק כמו עודד בן עמי ייאלצו לצפות בטקס, כי האומץ של המגיש הוותיק לא מטפס אל קומת ההנהלה
ערוצי הטלוויזיה החופשית ספגו וספגו: מנאומי בחירות ועד לקדימות שניתנה לערוץ 14. אמש הגיע הנקמה של ערוץ 12. חבל רק שבתכנית הקודמת הכשירו שם את אסיפת הבחירות שמארגנת מירי רגב במסווה של טקס ממלכתי
השיחה העצובה במעדנייה בדרום תל אביב, דפוסי הקנייה החדשים בסופרמרקטים שבהם עלו המחירים והנזק המצטבר של הסאבלט: המקומות שבהם מחיר המלחמה נפרט לכסף קטן והוצאות גדולות למעמד הבינוני
חיכיתי לתכנית הדגל של ערוץ 14 כמו למשחק עונה, אבל אז התברר שהם מעדיפים לא להופיע. מי כן הופיעו? מואב ורדי ו... יאיר לפיד שסוף סוף דיבר כמו ראש אופוזיציה
מעודדים אותנו לקנות אצל עצמאים שנאלצו להתגייס למילואים - אבל גם אצל העסקים האחרים המצב גרוע לפחות באותה המידה. אין דבר, ממשלתנו הדגולה לא סופרת לא את אלה - ולא את אלה
העסקים המושבתים, המחטף התקציבי, אבל בעיקר התחושה שאין הנהלה אמינה, משפיעים על מצב הרוח לקראת פסח. דווקא החג שמסמל יציאה מחושך לאור גדול, נראה הפעם קודר במיוחד
בפאנל החשוב של חדשות 12 כיכבו נשים, כך גם בפרק השני על השקיעה בבוץ הלבנוני, בחדשות התאגיד. בסוף הלילה, גם חזרנו אחורה בזמן עם יהונתן גפן
התקציב שעבר באישון לילה הוא לא פחות משוד. כל אזרח בישראל העובדת והמשרתת, צריך לראות את עצמו כאילו פרצו אליו הביתה, ולא תאמינו: החלק הגרוע באמת עוד לפנינו
כתבה אחת, שחזרה למלחמת לבנון השנייה, הסבירה מדוע אנחנו מתאכזבים תמיד מתוצאות הסבבים השונים וזהרה באפילה שבה חגגו באולפנים את הפסקת החשמל בטהרן
כך הפך האיש הכי ראוי בגוש השינוי למי שלא יכול להיות מספר אחת, אבל גם לא מוכן להיות מספר שתיים. חבל, כי עד אתמול דווקא חשבנו עליו רק דברים טובים
הכתבה של דני הכט הראתה משב רוח מרענן מביירות: אותן מסעדות, אותם קוקטיילים, אותן התנצלויות על בילוי בזמן מלחמה. בתוך כך אצלנו הכותרות מבטיחות "הגברת תקיפות" - והצופה שואל את עצמו מה עשינו עד עכשיו, ירינו קפצונים?
הפגנה שנערכה בבירת סוריה נגד חוקי היובש החדשים של המשטר בראשות אל-ג'ולאני, היא הזדמנות טובה לפרגן לאלכוהול של השכנה מצפון
בכל יום מלחמה שעובר על ישראל, מתחדדים הפערים באיכות החיים בין פשוטי העם לבעלי האמצעים: מי שידם משגת חו"ל, מלון או סאבלט של דירה עם ממ"ד, לעומת מי שאנוסים לנוס למקלט השכונתי
תגידו שהם מנותקים ושאלו צרות של עשירים, אבל מה שקורה עכשיו בענף המסעדנות והברים בתל אביב הוא פרמטר שמנבא את מה שהציבור באמת מרגיש. בין שולחנות ריקים למי שמביטים בעיניים כלות בהרס מפעל חיים, הישראלים שומרים את הארנק בכיס וחושבים שהניצחון עוד לא נראה באופק
קשה לדעת האם המלחמה באיראן תסתיים בקרוב. מה שבטוח הוא שלנו, הישראלים, יש סיבה לדאגה בשני התסריטים. בין וושינגטון לצפון עולה השאלה: יכול להיות שאנחנו מפסידים במלחמה?
מצב מיוחד לעם מיוחד: אתמול החליטה הממשלה להאריך את "המצב המיוחד בעורף" בעוד שלושה שבועות והדגימה שוב עד כמה היא לא רואה אותנו ממטר. פעם התגאינו במפקדים שצועקים "אחרי!", היום אנחנו מונהגים על ידי מי שמסתובב עם מיגונית פרטית צמודה
בשעה שכל עמיתיו היו עסוקים בניסיון עקר לקרוא את מחשבותיו של טראמפ, ברוך קרא היה היחיד שעשה עיתונות אמיתית, עם מרואיין בן 95 ומסקנה נחרצת: אין לפנייה של נתניהו להרצוג, אפילו עם מכבש לחצים מכאן ועד לנשיא ארה"ב, שום תוחלת משפטית
לפני יומיים לעגו כולם לניר דבורי על משפט סתום במיוחד, אבל אתמול כבר כולם דיברו באותה שפה. אפילו בתכנית הדגל של ערוץ התעמולה התקשו להביע תמיכה בהסכם המתגבש, או שלא
ראש הממשלה תובע מאזרחי ישראל לגלות חוסן, אבל נחשו היכן נמצאים בני משפחתו הקרובה? וזה עוד כלום לעומת הנאום המחריד של יאיר בהונגריה
למוות חוקים משלו: הנספים בהפצצות מאיראן מכונים נרצחים - גם עופר מוסקוביץ ז"ל היה כזה, עד שחזר להיות הרוג
